כולם יודעים: בבחירות לראשות עיריית ניו-יורק נחל ניצחון סוחף הסוציאליסט המהפכני זוהרן ממדאני, שהוא גם מגויס לעניין הפלסטיני ושולל את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. משלוש האמיתות הללו, הממלאות את התקשורת בעולם, רק האחרונה נכונה (בחלקה). שתי הקודמות בעייתיות. האחת לא מסתדרת סטטיסטית, השנייה כלכלית.
בניו יורק חיים כ-9.5 מיליון תושבים. 80% מהם, כ-7.5 מיליון, מעל גיל 18. זו הערכה של בכירים בעיריית ניו-יורק בלבד; דמוגרפיה רשמית עדכנית של העיר הגדולה בארה"ב לא קיימת. קל וחומר אין נתונים סטטיסטיים על חתך הגילים בה. יש לכן להתייחס לכל המספרים שלהלן כאומדנים בלבד.
שלא כמו בבחירות המקומיות בארץ, או במדינות דמוקרטיות אחרות, בבחירות לראשות העיר ניו-יורק יכולים להצביע רק מי שנרשמו מראש להצבעה. מספרם של זכאי ההצבעה לקראת הבחירות הנוכחיות היה קצת מעל ל-5.1 מיליון. רק 2.2 מיליון מקרבם טרחו לממש את זכותם הדמוקרטית. מיליון ועוד כמה עשרות אלפים מהמצביעים בפועל בחרו לתמוך במועמד עצמאי שחיבק לחיקו ה"האגף פרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית: זוהרן ממדאני, בן ה-34, גבר מוסלמי צעיר, יליד אוגנדה, שלא יוכל לכן להיבחר לנשיא ארה"ב. אלא אם תשונה החוקה.
המסקנה הסטטיסטית: בעד המועמדות של ממדאני הצביעו כ-13% מתושבי ניו-יורק בני ובנות 18 ומעלה ו-19% עד 20% מהתושבים שנרשמו להצביע. האם זה ניצחון? כן. האם ניצחון סוחף המשקף אהבת סוציאליזם מהפכני בניו-יורק? ממש לא.
ועכשיו לעניין ה"קומוניסט", כפי שתויג ממדאני על ידי הנשיא טראמפ. מקריאה קפדנית של מצעיו ונאומי הבחירות שלו לא מצטיירת דמות של שמאלן כלכלי, או חלילה והס "קומוניסט". ממדאני מדבר, למשל, על "צדק תחבורתי", ביטוי שמרבה להשתמש בו שרת התחבורה מירי רגב, ומתחייב להנהיג אי-שם בעתיד נסיעה חינם – או כמעט חינם – בקטעים נבחרים של התחבורה הציבורית בניו-יורק לקבוצות דמוגרפיות מוחלשות. כמו בישראל, לא? בינתיים יידרש ממדאני כראש עיר להתמודד עם גירעונות של מיליארדי דולרים בתפעול השוטף של הרכבת התחתית המוזנחת ושל צי האוטובוסים המיושן בעירו. בהצלחה.
בלהט גדול נואם ממדאני על כוונתו להנהיג פיקוח על גובה שכר דירה, למעשה להקפיא אותו. אלא מה? כבר כעת יש בניו-יורק כמות אדירה של דירות - כחצי מסך הכל - המושכרות בדמי שכירות "יציבים", כלומר מפוקחים. זו תוצאה ממבוך של תקנות והוראות שנחקקו בניו-יורק מסוף מלחמת העולם השנייה כדי לאפשר דיור בר השגה בעיר הגדולה. מאז השיטה התעוותה והיא מנוצלת לרעה בממדים אדירים, כפי שהוכח בתחקירים וביקורות. כך או כך, אין מהפכה קומוניסטית בפיקוח עירוני על שכר דירה פרטי, מהלך שנכשל בכל מקום בו ניסו הרשויות להוציא לפועל, מברלין עד בייג'ינג. הפיקוח וההקפאה דירדרו את מצב המגורים בערים אלו ועצרו את תוכניות הבנייה. ההפך מהרצוי.
עוד מציע ממדאני במצע הבחירות שלו להעלות את מס ההכנסה המקומי – יש שם יצור כזה, הנוסף על מס הכנסה פדרלי ומדינתי – על הכנסות מאוד גבוהות עד כדי 20%. בהתחשב בשיטות התחמקות הנפוצות ממס זה ובניידות המהירה של אמריקאים מעיר לעיר, ביצוע הרעיון ייתקל בקשיי מימוש כבדים.
מסי הכנסה גבוהים במיוחד, המכונים מסי יסף, נהוגים ברחבי העולם הקפיטליסטי, וגם במקומותינו. בישראל, מדינה בהחלט לא סוציאליסטית, נהוג מס יסף של 3% על הכנסה מעבודה הגבוהה מ-722 אלף שקלים בשנה ושל 5% על הכנסה מהון. המס נגבה במלואו ומכניס כסף טוב לקופת המדינה.
עוד הפיץ ממדאני הבטחה שכראש העיר ניו-יורק יממן מעונות יום חינם לפעוטות עד גיל שלוש. לא ברור אם עיריית ניו-יורק תפעיל בעצמה את המעונות החינמיים הללו ולא אם יונהג בהם מבחן הכנסה ומבחן תעסוקה. אלו שאלות קריטיות, והן נשארו תלויות באוויר. בין כה וכה יישום התוכנית ייערך שנים וצפוי להיתקל, לדעת המומחים לחינוך בגיל הרך, במחסורים ובהתנגדויות.
יש באמתחתו של ממדאני עוד תוכניות רווחה פופוליסטיות במובהק, כמו מכירת מוצרי יסוד מסובסדים ב-3 (!) מרכולים עירוניים. קהיליית הכלכלנים האמריקאית נמנעה עד כה מלהביע את דעתה על תוכניות ממדאני, ככל הנראה כדי לא לפגוע בסיכויי בחירתו. סלידתם מטראמפ גוברת על כל שיקול מקצועי.
ממדאני, למרות גילו הצעיר, אכן התגלה ב-2025 כגאון בשיווק פוליטי ובניהול מסע בחירות. הוא רכב בבטחה על סוס הסלידה מטראמפ והתאמץ להציג את עצמו כמדינאי סוציאליסט לובש פראדה האוהב יהודים ושונא ישראל. נמצאו אפילו יהודים שקנו את הגישה. גם אם יצליח להוציא לפועל חלק משמעותי מתוכניותיו הכלכליות, ניו-יורק עדיין תהיה גם בעתיד עיר הרבה-הרבה פחות חברתית ופחות "סוציאליסטית" ממדינת ישראל הנוכחית.
מסיבת גן
מותר להניח ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' כיוון את מסיבת העיתונאים הפתאומית שלו, רובה ככולה ממוקדת במתקפה רב-חזיתית על "הבזבזנות התקציבית" של משרד הביטחון וצה"ל, לשעות ספורות לפני פרסום הסקירה הקטלנית של מבקר המדינה על הברדק ששרר באוצר בחצי השנה הראשונה למלחמת חרבות ברזל. וגם אחריה. תיאוריו העצבניים של המבקר ולשונו החדה רק מגבירים את תחושת הכעס והאכזבה. מצד אחד נחשף בדוח הביקורת אובדן העשתונות של הדרג המקצועי שמדצמבר 2022 ראה במינוי סמוטריץ' לשר האוצר משגה מביך של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ומצד שני נחשף אובדן שליטה מיניסטריאלית של השר עצמו שמרגע כניסתו לאוצר שידר גאוותנות ויהירות כלפי כלכלניו ובחש בחדווה בעימותים בין חטיבות שונות במשרדו.
מבקר המדינה הרים את המסך מעל האופן העקלקל, רווי היצרים והעימותים האישיים ומזוהם פוליטית ואידיאולוגית (כספים קואליציוניים לסוגיהם) שבו התקבלו באוצר הכרעות גורליות על מימון המלחמה. מפחיד ומצמרר עד כמה קרובים היינו בשל כך למשבר תקציבי וכלכלי עמוק.
את השנתיים שחלפו שרדה כללכת ישראל הודות לכושר העמידה וההמצאה המופלא של המגזר הלא-ממשלתי, הודות לחבורה מסורה של פקידות ציבורית שקידמה ומימשה פתרונות מעשיים הרחק מעיניהם החמדניות של הפוליטיקאים, והודות למנהיגותו החזקה ונטולת הפניות של נגיד בנק ישראל, הפרופ' אמיר ירון.
וזה לא נגמר. במסיבת העיתונאים של השר סמוטריץ' ואחדים מבכירי משרדו לא הוצג מתווה סדור כלשהו של מסגרת התקציב לשנה הבאה מלבד כמה חיזויים מקרו-כלכליים פורחים באוויר. לא סומנו בה יעדים ברי השגה ולא הוצבו תמרורי אזהרה. החיצים הופנו, בלי ראיות עובדתיות, לעבר "בזבוזים הגובלים בפלילים" בגיוסי מילואים ובדרישות התקציביות העתידיות של מערכת הביטחון, כאילו דרישותיה הקודמות לא נענו במלואן על ידי האוצר אחרי כיפוף ידיים קצר ומלאכותי.
כדי להימנע מהמחזה המביש הזה גם בחודשיים הקרובים עדיף לסכם על מהלך פשוט, המוצע בימים אלו על ידי כלכלנים במערכת הביטחון: לקבוע בהסכמה רמה ריאלית של תקציב ביטחון ל-2026 ולא לשנותה בשנים הבאות, למרות הצמיחה הצפויה של כלל המשק. כך, לפי חישוביהם, יירד משקל הוצאות הביטחון מ-7% מהתוצר המקומי בשנה הבאה ל-5% ממנו תוך פרק זמן של שש עד שמונה שנים, תלוי בקצב הצמיחה.
הסיכום הזה פשוט מכדי להתקבל. הריב הפומבי על תקציב הביטחון מאדיר את המעמד הציבורי של המעורבים בו ואף עשוי לשמש להם נכס אלקטורלי. לא הבלעדי: עד סמוך לבחירות נשמע על הרבה "רפורמות" מהפכניות המיועדות "להיטיב עם הציבור" ו"להוזיל את יוקר המחייה", כמו הפרטת הרכבת (רכבות נוסעים בכל העולם זקוקות לסבסוד ממשלתי ענקי ולהשקעות ממשלתיות בתשתיות), מס מיוחד על רווחי הבנקים (למה לא על רווחי חברות הביטוח והמשקיעים המוסדיים?) וכמובן ביטול סופי של השרידים האחרונים של מכסים והגבלות על יבוא, כולל האישי (בניגוד גמור למגמה העולמית שפתח בה הנשיא טראמפ).
אכן, כשהבחירות בפתח, כלכלת בחירות בשטח.
