אחרי הנעורים // רון דהן } הקיבוץ המאוחד } 118 עמ'
בהקדשה ליצירת המופת 'במערב אין כל חדש' כתב אריך מריה רמרק: "הספר הזה אינו מבקש להיות כתב אשמה או וידוי. הוא רק ניסיון לספר על דור שנחרב במלחמה — גם אם ניצל מאש הפגזים". על אף המובחנות ההיסטורית המוכרת של מלחמות, המחולקות לאחר מעשה לגורמים, מהלכים ותוצאות, אלה שחוו אותה יתארו אותה באופנים אחרים לגמרי: תשישות, שעמום, אימה, רעות, פחד — ושנים ארוכות של זיכרונות מסויטים שאינם מרפים. גרטרוד שטיין כינתה את בני דור מלחמת העולם הראשונה כ"דור אבוד", אלה שעברו את המלחמה אך לא עברו אותה בתודעתם ובנפשם. וכך, למרות שמלחמות נגמרות בסופו של דבר מבחינה היסטורית, הן קיימות כהווה מתמשך עבור אלה שלחמו בה ולעולם לא יצאו ממנה.
'אחרי הנעורים' הוא ספרו השני והשישי של המשורר והסופר רון דהן, העוסק בהווה המתמשך של מלחמה. ראשיתו בפואמה 'נעורים', שכתב המשורר על חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה ויצא בהוצאה עצמית בשנת 2012; והוא גם ספרו השישי והאחרון עד כה: בתוך שנות המלחמה הנוכחית יצאה מחדש הפואמה בספר 'אחרי הנעורים' הכוללת אותה, נובלה קשה על לילה אחד בכפר מַרְכַּבֶהּ בזמן מלחמת לבנון השנייה, ופואמה נוספת ומסה בסופו, על זמן ההווה שלנו, שבו חיים במלחמה מתמשכת.
אחד המבחנים של יצירות אמנות טובות הוא במידת הרלוונטיות שלהן גם תקופה אחרי שנכתבו. הפואמה 'נעורים' היא מסה שירית ארוכה וכואבת, שבה נע הלוחם בזמן בין המלחמה לזמן שאחריה, כשהוא נושא את אחד מרעיו כחי ומת בזיכרונו. יצירה זו נקראת כהכרחית למעלה מעשור לאחר שנכתבה, לא רק בזכות איכותה אלא בשל המלחמה הארוכה, זו שגם אם הופסקה בעת הזו אינה משלה איש בכך שלא תימשך עוד ועוד. שורות כמו, "אִמָּא מִלְחָמָה יוֹלֶדֶת אוֹתִי מֵחָדָשׁ./ אֵבָר מִינָהּ מְדַמֵּם, מְכֹעָר וְרָפוּי./ אֲנִי נִפְלָט מִמֶּנּוּ חָמוּשׁ וְרַצְחָנִי,/ מֵחֶשְׁכַת הָרֶחֶם אֶל חֶשְׁכַת הַקְּרָב// אִמָּא מִלְחָמָה קְטַנָּה וַחֲרֵבָה/ כּוֹרַעַת לְהַשְׁתִּין עַל הָאֲדָמָה,/ מְחַיֶּכֶת בְּפֶה חַף שִׁנַּיִם,/ מְבַקֶּשֶׁת מַיִם.// אִמָּא,/ מִלְחָמָה הִיא גַּעְגּוּעֵי הַמָּוֶת אֶל עַצְמוֹ" — כוחן יפה למלחמה ההיא, למלחמות שהיו לפני אלפי שנים ולמרבה הצער לאלה שיבואו; 'אחרי הנעורים' הוא ספר שעוסק לא בנקודת זמן מובחנת — שהרי מלחמת לבנון השנייה העניקה שם למלחמת לבנון הראשונה, והקדימה את זו השלישית שהייתה חלק ממערכה אחרת — אלא תיאור של הווה מתמשך המוכר לכולנו.
כדי לבטא את ההווה הזה נדרש דהן לכל כוחותיו הספרותיים: פואמות, נובלה בפרוזה ומסה, כולם מופיעים בספר. הנובלה 'בחזרה למַרְכַּבֶהּ' מתארת לילה אחד - לא מובחן בשעמום ובשגרת המלחמה בזמן מלחמת לבנון השנייה, שיכול היה להיכתב גם במלחמה הנוכחית או בזו שקדמה לה - שבו חייל צעיר ועייף משוחח עם חייל מילואים מבוגר ממנו, המתאר ביובש את המלחמות הקודמות בהן השתתף. בלא הרואיות, מתוך חוסר אמון עצום בפוליטיקאים ששלחו אותו אליה ומתוך קיהיון לב כלפי הסבל האנושי שהם גורמים (לרוב בחוסר רצון), הוא מתאר כיצד מוטלים חייהם של לוחמים כקיסמים קטנים לאש גדולה.
הפיכחון המר הזה, ההבטחה שזו לא תהיה המלחמה האחרונה, בשילוב עם הטראומה האישית, הוא שמוליד את 'אחרי הנעורים' ואת ההכרח לתאר את המלחמה בכל הכלים הספרותיים האפשריים: שהרי השפה מחקה את המציאות — כל צורותיה מבטאות את המלחמה.
בישראל מציינים את שנות ההולדת ביחס למלחמות — נולד לפני או אחרי או תוך כדי מלחמה. בחלק הסוגר את הספר מסה קצרה בשם 'געגועי המות לעצמו', ובה כותב דהן בפרוזה יבשה וחריפה על "אי חריגותה של המלחמה בישראל", היוצרת נורמטיביות שלה וקהות חושים מול שאלות מוסריות כבירות המולידות סיוט מתמשך שלא ניתן להקיץ ממנו. "הַתְּקוּפָה דְּבוּקָה אֵלַי כְּמוֹ/ עוֹר. אֲנַחְנוּ גּוֹלְשִׁים בְּיָם/ נָדִיר: כָּתֵף נְקִיָּה, גַּל פָּתוּחַ לִשְׂמֹאל,/ רוּחַ מִזְרָחִית קְלִילָה. אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים/ בַּמַּיִם, בְּגַבֵּנוּ אֻמָּה גּוֹסֶסֶת. שׁוּם/ סֶנְטִימֵנְט אֲנַחְנוּ, אַף לֹא אַהֲבָה, קוֹלְטָנֵי/ פוֹטוֹנִים, בַּכְיָנִים מֵהַסִּבָּה הַלֹּא/ נְכוֹנָה. לַהֲקוֹת הָעֲגוּרִים חוֹלְפוֹת בִּשְׁמֵי/ הָעֶרֶב. רַחֲמִים: כָּל הָאִינְטֵלֵקְט וְרַק/ בְּאֵשׁ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים לַעֲבֹד".
חתימה זו מראה את המרכזיות של דהן בנוף הספרות בהיותו משורר, סופר ואיש רוח, מן הסוג הנחוץ כל כך לתרבות העברית. ודווקא משום כך חובה להוסיף בשולי ספרו: גם כאשר הופכת המלחמה לשפת האם שלנו, הזמן והחיים גדולים ממנה. המבט שמציג דהן נכון ותקף, אך החברה הישראלית מראה כי בכוחנו ליצוק עוד משמעויות להווה מלבד בלחימה, משום שהכוח האנושי לאהוב ולהביא חיים גדול לא פחות מהכוח לשנוא ולהילחם. •
בלא הרואיות, מתוך חוסר אמון עצום בפוליטיקאים ששלחו אותו אליה ומתוך קיהיון לב כלפי הסבל האנושי שהם גורמים, דהן מתאר כיצד מוטלים חייהם של לוחמים כקיסמים קטנים לאש גדולה
