בשבוע שבו תיכננו לטוס לחופשה בהרי הדולומיטים שבצפון איטליה, ארץ המגף סערה בגלל שורת הפגנות פרו-פלסטיניות שאירגנו האיגודים המקצועיים. כבר חשבנו לבטל אבל החלטנו לטוס בכל זאת רק כדי לגלות שבשטח המציאות אחרת לגמרי: כולם היו חביבים אלינו ודיברנו בעברית ללא חשש.
הדולומטים מציעים מופע של איתני טבע דרמטיים הנפרס על פני 150 ק"מ ברכס הרים שהוא חלק מהאלפים. הגבוהה שבין הפסגות המשוננות, שבחלקן יש קרחונים, היא המרמולדה (3,300 מטר).
טיול ברכס שנוצר לפני 200 מיליון מתוך הים הקדמון שכיסה פעם את האזור מציע הרבה טבע, נופים של יערות, מעברי הרים ועצירה באגמים שבדרך (קומו וגארדה) ובעיירות הציוריות שלאורכם. אחד מהמחוזות בצפון איטליה הוא דרום טירול שבו התושבים דוברים גרמנית – והתפריט בהתאם – כך שזוכים למעשה לטיול בשתי מדינות.
נוף ההרים מלווה אותך בין אם בהליכה בשביל ביער ובין אם בנהיגה בכבישים הצרים והמתפתלים במעלה ההרים. בשני המקרים מתקבל רגיעון לישראלי שכה זקוק להתאוששות לאחר המלחמה.
לילה בחווה חקלאית
בשדה התעופה של מילאנו אספנו את הרכב (סקודה קארוק), שהתגלה כמרווח והוכיח את עצמו בעליות הרבות. את הלילה הראשון העברנו מעל לאגם קומו – בחווה החקלאית Agriturismo Deviscio, שמעל לעיירה לקו. זוהי חווה גדולה שבה יש עדר עיזים ומחלבה לייצור גבינות משובחות, המנוהלת בידי אח ואחות מסבירי פנים. החדר שלנו היה במבנה חדש בן שתי קומות שהציע נוף מהמם מכל פינה. את הזמן כאן ניתן לנצל לטיול בשבילים ביערות שסביב החווה או ברביצה על המדשאות שבהן פינות ישיבה. התענוג עולה כ-100 יורו ללילה לחדר זוגי, ובארוחת הבוקר יגישו לכם יוגורט, ביצים, מאפים וגבינות מתוצרת החווה.
בערב ירדנו לעיירה הציורית בלאג'ו שלשפת אגם קומו. אחרי דרינק במרפסת של אחד ממלונות הפאר שלה, המשכנו לעייריה סמוכה לארוחת ערב במסעדה על הטיילת שלאורך האגם. ואפרופו אוכל, קחו בחשבון שבין 14:30 ל-19:00 המסעדות באיטליה סגורות.
מצוקת חניה
היום השני נפתח בעלייה ברכבל לפסגת פיאני ד'ארנה, שבה פועל בית קפה ששווה עצירה (פס לזוג עולה 15 יורו). נוף הפסגות המשוננות של ההרים עוצמתי, וערימות העלים הצהובים שכיסו את שביל ההליכה ביער תרמו לאוויריה המיוחדת. אחרי הירידה מההר המשכנו בנסיעה לאורך הגדה המזרחית של אגם קומו, דרך עיירות קטנות המשקיפות לאגם, ועצרנו בעיירה ורֶנה, בטיילת האוהבים שצפה על המים.
החניה בעיירות שלאורך האגם היא רק במגרשי חניה מוסדרים. ניתן לשלם באמצעות המדחנים שבמגרשים או באפליקציות ייעודיות, שלא תמיד עובדות. בכל מקרה, חשוב לבדוק בגוגל היכן מקומות החניה המוסדרים (Parcheggio). לא תמיד זה קל, ואף שטיילנו מחוץ לעונה באחת מהעיירות לא מצאנו חניה.
משם התחלנו לטפס לדולומיטים דרך עמק נון. לפני העלייה עצרנו להצטיידות באחד מהסופרים הגדולים, ואת הפיקניק ערכנו ביער שבשולי הדרך. עברנו במעבר ההרים הראשון שלנו (פאסו טונלה), ועל אף שהנהיגה המלווה בנופים מרהיבים ארוכה, היא מתגלה כרוד-טריפ אמיתי ובעיקר – מרגיע.
את הערב סיימנו בעיירה קלייז, שם ישנו בדירת נופש קטנה בעליית גג בשם Al piccolo principe ("הנסיך הקטן"). בעלי הבית הם זוג מבוגר וחביב המתגורר בבניין, והצ'ק-אאוט כלל חיבוקים ומתנה – כרית בצורת לב מעשה ידיהם. הם המליצו לנו לצאת לארוחת ערב בפיצרייה השכונתית שהתגלתה כחוויה בפני עצמה: חבורות של נשים ירדו על פיצות בתיאבון שלא יבייש אף מתבגר ישראלי. איש לא דיבר אנגלית, אך בעלת הפיצרייה חיבקה אותנו בחום לפני שיצאנו. מחיר התענוג: 10 יורו לפיצה גדולה עם פטריות, אספרגוס ונקניק.
שביל התפוחים
גם הבוקר השלישי נפתח בעלייה ברכבל, הפעם Seceda, מהמוכרים והיקרים באזור (50 יורו לאדם). היות שטיילנו לא בעונה נחסכו מאיתנו התורים הארוכים, אך גילינו שחלק מהרכבלים סגורים, והם ייפתחו רק בעונת הסקי. על הפסגה ישנם מסלולי הליכה שדרכם ניתן להגיע לנקודות תצפית מרהיבות לכל הדולומיטים. רק כשעומדים בהן קולטים את עוצמת ההרים ואת תמונת הנוף הייחודית שהם מספקים.
לאחר הירידה מהאתר יצאנו למסלול נהיגה סביב הר פיץ בואה, בדרך שמטפסת ומתפתלת דרך ארבעה מעברי הרים. בהמשך הגענו למקום הלינה בכפר קטן בשם Natz, הנמצא באזור גידול התפוחים של צפון איטליה. Residence Linderhof התגלה כפנסיון מקסים וחדש שבו שלוש קומות (גם כאן הבעלים מתגוררים במקום). קיבלנו דירה מודרנית ובה שלושה חדרים גדולים, מטבח מאובזר כולל מקינטה ומרפסת שצופה לנוף רומנטי של מטעי התפוחים. בחצר המשק יש גם בריכה. התענוג הסתכם בכ-150 יורו ללילה, לא כולל ארוחת בוקר, שאותה הרכבנו מהמצרכים שרכשנו במעדנייה של הכפר, שהציעה מגוון מאלף של תוצרת מקומית במחירים סבירים.
לשמחתנו, הגענו בעונת קטיף התפוחים ובציר הכרמים הנחגגים בשלל אירועים. בערב הראשון נסענו ליקב Guggerhof שבכפר הסמוך ובו פועלת בעונת הבציר מסעדה בנוסח דרום טירול, המציע קנודל (כופתה), צלי בערמונים, ורסיה מקומית על קרפלך, צלעות עם כרוב מאודה, ולקינוח "קייזרשמרן" המורכב מקרעי פנקייק, ריבה תוצרת בית ורסק תפוחים טרי. מחיר הארוחה לשניים – כ-50 יורו.
את יום המחרת פתחנו בהליכה של שלוש שעות בשביל התפוחים, העובר לאורך חמישה כפרים. בתום מנוחה קלה המשכנו לכנסיית סנטה מגדלנה הנמצאת בכפר Villnob, על צלע הר שמשתפל לאחו ירוק. הטיפוס אליה אמנם קצר, אך הוא תלול מאוד. הפיצוי מתגלה בנוף הנשקף ממנה.
המשכנו לעיירה התיירותית קלאוזן, שניתן להגיע אליה גם דרך "מסלול הערמונים". בין הערמונים מתפתל השביל מהכפר עד לברסנונה, שם אכלנו במסעדה-מבשלת בירה המעולה Gassl Bräu.
הנקיק המדליק
היום החמישי הוקדש למים. יצאנו לאגם בראיס, מהאטרקציות הידועות בדולומיטים, שנראה כגלויה מצוירת. זהו אגם בצבע טורקיז (המינרלים במי השלגים המופשרים אחראים לצבע), מוקף הרים בשחור-לבן ויערות. מסביב לאגם יש מסלול הליכה מהנה שאורך כשעה, וגם בית קפה שבו קינחנו באפרול שפריץ.
משם המשכנו לאתר מדהים ולא מאוד מוכר – Gilfenklamm. מדובר בנקיק שבו זורם נחל שמתחיל בראש ההר ויורד 175 מטר. הליכה במסלול שאורכו כ-2.5 ק"מ נמשכת כשעה, והיא נעשית על שבילי מתכת הצמודים לסלע, שתחתיהם זורם נחל ולאורכו מפלים, בריכות וצמחים ועצים היוצאים מתוך הסלעים. את המסלול ניתן לעשות במתכונת של הלוך-חזור הנמשכת כשעתיים. מי שמעדיף רק לרדת, חונה בחניה שבכניסה לאתר וחוזר עם האוטובוס שעובר פעם בשעה. מכיוון שפיספנו את האוטובוס בכמה דקות, זכינו בחוויה: תפסנו טרמפ למעלה עם זוג מקומי חביב מאוד שלא הבין מילה ממה שאמרנו. בכלל, מחוץ לאתרים הפופולריים, מרבית התושבים מדברים רק איטלקית וגרמנית.
את הערב חתמנו במסעדה דרום-טירולית נוספת Walderhof הנמצאת באחד מבתי ההארחה שיש בכפר שבו ישנו. האוכל היה מנחם, במיוחד הקינוח הטירולי של כופתאות שזיפים בקרם וניל, ושוט השנאפס תוצרת בית.
פיצה ליד האחוזה
ביום השישי נפרדנו מהדולומיטים המרשימים וממטעי התפוחים ונסענו לעיר סירמיונה שעל חוף אגם גארדה. בחרנו להגיע אליה דרך ההרים עם עצירה וטיול קצר באגם מולבֶנו החבוי בין ההרים. היינו כמעט לבדנו בסיבוב ביער שעל החוף בצידו הצפון-מערבי של האגם, זו הייתה חוויה מדהימה.
כשהגענו אחר הצהריים לסירמיונה, תפס אותנו גשם שהעצים את השיטוט הרומנטי בה. משם המשכנו למקום האירוח שלנו בעיירה מנרבה – La Filanda B&B. מדובר באחוזה של משפחת אצולה שמחזיקה במקום כבר יותר מ-200 שנה, והפכה אותה לחווה חקלאית. קיבלנו דירה ענקית עם שני חדרי שינה ומטבח, וגם מפתח שנראה כמו מימי הביינים לשער האחוזה, לטובת כניסה בלילה.
אף על פי שהחווה נמצאת בקצה העיירה, הליכה קצרה הביאה אותנו לכיכר המרכזית ולמסעדה האיטלקית Santo Gusto שבה אכלנו סרדינים ממולאים, קלצונה עצומה ופיצת שף ששילבה בהצלחה רבה בוראטה, קרם פיסטוק, נקניק מקומי וקונפי עגבניות שרי.
הכביש של ג'יימס בונד
היום האחרון הוקדש לנהיגה. כביש מיוחד נכנס למעבה ההר ומטפס בנקיק שנחצב בסלע ומוביל לתצפית מרהיבה על אגם גארדה. הכביש ששמו Strada della forra שימש בעבר לצילומי אחד מסרטי ג'יימס בונד והנהיגה בו חווייתית ביותר.
תרשו לעצמכם להתמסר לחוויית הנהיגה במעלה הנקיק המתפתל, ולאחר מכן לביקור בכפרים הקטנים שלאורך הכביש הצופה לאגם. אנחנו נהגנו בעצלתיים (לקח לנו שעתיים), עצרנו לתמונות, לקפה ולהצטיידות בחנות של תוצרת חקלאית מלאת כל טוב.
משם המשכנו למקום הלינה האחרון בקרבת שדה התעופה של מילאנו – אירוח כפרי חביב בשם Agriturismo Helianthus, שההגעה אליו היא בדרך עפר בין שדות. נפרדנו מאיטליה בארוחת ערב בעיירה הסמוכה אולגיו, שכללה פיצה עם ברזאולה, רוקט ופקורינו, סטייק פלורנטיני עשוי כהלכה, ולקינוח סמיפרדו וטירמיסו.
