השאלה מהם גבולות הג'אז נשאלת כל פעם מחדש בשנים האחרונות, בחלק מהפסטיבלים המקומיים המוקדשים לז'אנר. לא רק שבין הסגנון לבין חלק מהמשתתפים מתקיים קשר שנע על הרצף שבין הקלוש ללא-קיים, אלא שגם המעטפת המוזיקלית בכמה מאותם מופעים, שהצדיקה לכאורה את האכסנייה לקיומם, הייתה במקרה הטוב קישוט. וגם אם הרצון לחשוף את הקהל לעיבודים חדשים לשירים מוכרים מובן ולגיטימי, לעיתים הכוונה מתפספסת בדרך. במילים אחרות: לא בכל פעם שדוחפים מעבר סקסופון, מקבלים ג'אז.
אבל מדי פעם מתרחש באחד הפסטיבלים האלה חיבור אותנטי יותר, והתוצאה בהתאם. כך קורה באלבום ההופעה הג'אזי החדש של דויד ברוזה –Brozajazz – Paris Alhambra. ההופעה הזו נולדה בפסטיבל הג'אז באילת לפני כשנתיים, ובהמשך הועלתה גם בתיאטרון האיקוני שבעיר האורות. כעת היא זמינה בשירותי הסטרימינג, וזו חוויה שיש לקוות שתשוחזר בקרוב גם על הבמה.
ברוזה חבר כאן למוזיקאים נהדרים – עומר אביטל (בס), עדן לדין (פסנתר), איתמר בורוכוב (חצוצרה) ואיתי מורחי (תופים) – וכל רצועה מה-14 המופיעות כאן מדגישה עד כמה השידוך טבעי ומוצלח. חמישיית ברוזה, עם הניהול האמנותי של אביטל, משייטת בין כמה מהקלאסיקות של ברוזה, ובהן "דניאלה", "שיר אהבה בדואי", "יהיה טוב", "בליבך" ו"מגיע לו", ומעניקה להן צבע חדש. זהו ג'אז אקוסטי, עם נטייה לטינית מתבקשת פה ושם, שיודע להיות סוער (למשל ב"ברקים ורעמים" שזוכה לאינטרו בס עמוק), לרגש ("האישה שאיתי"), להציג נגינה כבירה (הפסנתר של לדין ב"גלויית שנה טובה משוש המתאבדת" זורק לאלבומים הגדולים של ביל אוונס) וגם להרקיד ("מגיע לו" החותם שנמשך יותר מתשע דקות).
את ההנאה של ברוזה מההופעה אי-אפשר לזייף; גם לא את שליטתו בשפות: הוא שר בעברית ולפרקים בספרדית, מציג את השירים באנגלית ומברך את הקהל לשלום בצרפתית. ועל אף שהסט הזה אינו קצר כלל, השעה ושלושת-רבעי האלה הן אחת ההופעות היותר מרעננות ומשכנעות של ברוזה מהשנים האחרונות.
