מצד אחד חיבוקים ודמעות של התרגשות מהשבים שחזרו בחיים. מצד שני לוויות, ימים מלאי אכזבות ופחד עמוק להישאר אחרונים ולהישכח. כשהשיירה החזירה אמש את ארונו של הדר גולדין ז״ל מרצועת עזה, משפחות אור, גודארד וגואילי נותרו האחרונות שבני משפחתם מוחזקים בעזה כחללים חטופים.
שלוש המשפחות מחזיקות באותה התקווה: שהמדינה והציבור לא יפסיקו ללוות אותן, שלא יאפשרו שהסיפור הזה ייטמע באין-ספור האירועים והפוליטיקה. ״עד שזה לא נגמר זה לא נגמר״, אומר אלעד אור, אחיו של החלל החטוף דרור.
בחודש האחרון אלעד חי בין קצוות רגשיים: ״כל החודש האחרון, גם אתמול, הרגשות מעורבים. אי-אפשר לתאר את ההתרגשות שכל אחד הרגיש בעצרת במוצאי שבת כשראינו את החטופים שחזרו. ולהבדיל, לראות את ההלוויה של איתי חן ולהתכונן להלוויה של רודאיף. הדברים מתקדמים, והשמחה עבור האחרים היא אמיתית, אבל לצד זה יש פחד להיות אחרון. להישכח״.
הוא מוסיף ומדגיש שהמשימה רחוקה מסיום: ״המשימה לא מושלמת עד החזרת דרור, ורן גואילי, וגודארד, וסותטיסאק. אנחנו מבקשים מהציבור להמשיך להחזיק את זה איתנו״. לדבריו, הוא מכיר מידע שלפיו החילוץ של מי שנותרו עלול לדרוש מבצע לוגיסטי הנדסי מורכב שצה״ל כבר מתכונן אליו: ״אנחנו צריכים עוד זמן״.
אלעד מדבר בכאב על השיח הציבורי: ״ראינו פוסטים ׳גולדין או לחזור להילחם׳. זה עושה לי רע מאוד. הערבויות האמריקאיות הן שהביאו את ההישגים בחודש האחרון. אנחנו בשארית כוחותינו, אבל החזקנו כל כך הרבה. מנסים לגייס עוד, לא יודע מאיפה״.
מעבר לכאב האישי, יש גם קשרים עמוקים בין המשפחות: ״את משפחת גודארד אנחנו מכירים כל החיים. איילת ומני גודארד החברים הכי טובים של ההורים שלי. משפחת גואילי בשותפות גורל איתנו בסיפור הגבורה של רן, שלחם ונהרג. מבחינתי, להחזיר את מני או את רן זה כמו להחזיר את דרור״.
בר גודארד, בתו של מני, מדברת לאחר שליוותה את שיירת הקליטה של ארונו של הדר גולדין. ״זה מרגיש כמו סערת רגשות״, היא אומרת, ״מצד אחד, כל אחד שחוזר זו חתיכה מהלב שלנו שחוזרת. אין לי איך לתאר כמה כל אחד מהחטופים שחזרו מכניס אוויר לריאות״. אבל לצד האור, יש גם חושך: ״הצד השני של המטבע זה פחד. פחד להישאר לבד. שנישכח מאחור. שאולי אבא לא יחזור. הכל מרגיש כל כך שברירי״.
גם בר מדברת על ימים של טלטלה: ״אחרי חודש של אכזבות מאוד גדולות שחווינו, שהיה גם חודש של בשורות משמחות, אנחנו ממשיכים לשלם את המחיר הכי כבד. איבדנו את אמא שלנו. איבדנו את אבא שלנו, ואבא עוד לא חזר לפה. אנחנו הפנים של השכול הזה. במקרה הטוב, אם יהיה סוף, זה יהיה סוף עצוב מאוד״.
היא חוזרת לימים שלפני הטבח שנחרתו בזכרונה: ״אבא של דרור ואלעד סיפר לי שב-5 באוקטובר הם ישבו אצל ההורים שלי עד אחת בלילה ושתו יין. הדאגות שהיו אז, כמה שונות הן מאלה של היום״.
על הקשר עם משפחת אור היא מספרת: ״כל משפחת אור הם משפחה עבורי מהרגע שאני זוכרת את עצמי. גם הם איבדו את ההורים שלהם בבארי. גם אצלם הילדים מחכים לאבא שיחזור מעזה״. על משפחת גואילי היא אומרת: "נפגשנו אצל גל הירש. הם נכנסו לי ללב. אני מתפללת שהכאב שלהם ייגמר כבר״.
בר גם מתנצלת בפני משפחת גולדין, על "כל השנים שלא הייתי לצידם. לא הבנתי. אני מעריצה אותם. ואני מרגישה שהעם הוכיח - 'עד החטוף האחרון' זו לא רק סיסמה״.
שירה גואילי, אחותו של רן, מתארת מציאות קשה: ״זה המצב הכי הזוי וצפוי בעולם. ידעתי שנהיה בין האחרונים, אבל לא ידעתי עד כמה״. הפחד, היא אומרת, נמצא בכל רגע: ״זה פחד להישאר מאחור שמלווה את המחשבות כל הזמן. כבר נגמרו לי המילים. חיים בחוסר אנרגיה", היא מוסיפה. "הרגיש לי פנימית שהוא יגיע מהאחרונים, כי לא יודעים עליו הרבה״.
גם שירה מתארת קשר חזק עם משפחות אור וגודארד: ״משפחות מקסימות. דיברנו על זה שצריך להתאחד, כל יום הוא קריטי. כל יום אנחנו יכולים להישאר לבד במערכה״. לצד הכאב יש גם חיבוק מהמשפחות שקיבלו את סגירת המעגל: ״משפחות השבים איתנו במאבק. לא עוזבות אותנו. זה מחמם את הלב שגם מי שחזרו, עדיין איתנו״. ואז, בקלילות שמסתירה תהום, היא מוסיפה: ״שומרים את הטוב לסוף״.
שלוש המשפחות מבקשות רק דבר אחד: שהחברה בישראל לא תסתובב הצידה עכשיו, לא כשהסוף כל כך קרוב ומפחיד.
