מכר ילדות מלומד, מהאוניברסיטה העברית, השתעשע לפני שנים ברעיון לבנות תיאוריה שכינה "התקלסתרות של אומות". מעין סקיצה אינטלקטואליות, שמנסה לצייר את משקעי העומק וההיסטוריה שמהם נבנה אופי לאומי קולקטיבי - "הקלסתר" של אומה. הסקיצה דהתה, ככל הנראה, במקביל לדהיית מושג האומה עצמו, שהתמוסס לתמהיל העמים והקהילות הנבדלים, ("שבטים" אצלנו) המאכלס יחד, ברמות שונות של עוינות, את אותו תיחום גיאוגרפי שנקרא ארץ, או מדינה. המושג אומה, מאסיבי ועמום מדי, הפך מטבע לשון למשוררים ודיקטטורים. מושג שאיננו נושא את משקלו העצמי - אם נשא אי פעם.
יש מדינות. ולמדינות יש דימוי. הוא נוצר רק בחלקו ממרכיבי העומק וההיסטוריה שהאיש חיפש. אין כאן איזה קו אופי לאומי קולקטיבי חמקמק. מדובר בדימוי שמדינה יוצרת ונתפסת בו - ה"פוסט" שלה - בהוויית העולם הדיגיטלית של היום. שילוב של היסטוריה ומעשים והתנהלות עכשוויים. צפון-קוריאה ורוסיה כדוגמה לקצוות הסקאלה, איראן ואפגניסטן באמצעה, וסודן או ניגריה בקצה השני. ה"פוסט" דינמי וניתן לשינוי עם הזמן, כפי שקרה לדימוי של דרום-אפריקה, למשל, שהפכה ממדינה מצורעת לאחת שהחלימה. הדוגמה של מדינת ישראל הולכת בכיוון ההפוך.
דימוי חיצוני של מדינה יכול להשפיע פנימה בכיוון ההפוך. הסנטימנט העממי לצופף שורות למול דימוי חיצוני שלילי גדל כפונקציה של עוצמת האיום מבחוץ. מי לנו כבן-גוריון: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". שלא לדבר על "או"ם שמום". אבל כשבן-גוריון דיבר, ברקע הדימוי הבסיסי של הציונות ומדינת ישראל, ריחפו עדיין שיירי הסנטימנטים של ההצבעה בכ"ט בנובמבר, ושל מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים. זו עדיין הייתה מדינת ישראל הקטנה שעומדת על נפשה. דוד, הסורר מעט, שניצב עדיין מול גוליית - לא למול חזית כלל עולמית, של "רצח עם" ו"מהנהר לים".
את קו פרשת המים, ורגע לידתה של הציונות החדשה, זיהה ראשון כבר באביב 1968 ישעיהו לייבוביץ - שנבואת הזעם שלו מתממשת היום לעינינו, על כל פרטיה ודיקדוקיה המדכדכים. ציונות חדשה זו מגישה למנגנוני הנדסת התודעה העולמיים, יום יום, את כל מה שהיו זקוקים לו כדי להפוך את הדימוי של מדינת ישראל, לקלסתר חד קווים. ואלו לא רק מראות ההרג וההרס בעזה כתוצאות המלחמה שם, לאחר טבח 7 באוקטובר, למרות עוצמתם התודעתית. בניה של הציונות החדשה סחפו כאן איתם דור שלם של לוחמים למלחמה צודקת, וניתנת להצדקה. זה דווקא בחורנו המצוין - רעול פנים, לבוש טלית, וציציותיו מתנפנפות - הרודף ומכה באלה עם מסמרים, בראשה של פלסטינית חסרת ישע, אם לחמישה, במטע הזיתים שלה. וזה כבר איננו דימוי, או תוצאות מלחמה. זהו תיעוד מצולם של אובדן צלם יהודי. קורפוס שיחד עם תיעודים נוספים, מסתמן כחליף ל"פרוטוקולים של זקני ציון" המתיישן. תפריט חדש למפלצת האנטישמיות שהתנערה מרבצה ברחבי העולם, שספק אם ניתן לגרשה חזרה למאורתה, בדורינו.
מדינות אינן מתקיימות בתוקף צו אלוקי. אם במאה הקודמת אלו היו האידאולוגיות, היום אלו דרישות הכסף הגדול והגלובליזציה. תכנית טראמפ דורשת לחתוך את הקשר הגורדי, הישראלי-פלסטיני, בחרב עסקית. לציונות החדשה אלו יהיו גזירות שמד. היא תהפוך את ישראל לאויבת התכנית. בקצה השני, מצויים אלה המעדיפים "למות כיהודי ולא לחיות כציוני". אנחנו על חבל דק, מבפנים ומבחוץ. אבל אין קצוות, בלי אמצע. קיומנו תלוי היום בקיומו של אמצע כזה - ציוני ושפוי, מסורתי וחילוני - שיחזור לראשית הצירים של מגילת העצמאות - "שואף שלום ומגן על עצמו". זו הנקודה הארכימדית. התנאי האסטרטגי לעתידנו במרחב השמי. ההגיון המסדר. ממנו יש לגזור את התשובות המתבקשות - לסמוטריץ', לוין, וטראמפ.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל
