זוהראן ממדאני, אמריקאי צעיר החבר בתנועה שולית זניחה "הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה", שלא עבד לפרנסתו כי היה עסוק בבניית קריירה פוליטית, זכה בשבוע שעבר לתמיכה משמעותית מאוד אצל תושבי העיר ניו יורק הרשומים, בני 18 ומעלה – ונבחר לראש העיר. לכאורה מיוחס ניצחונו למצע הכלכלי-חברתי שהציג לגאווה במסע הבחירות הרעשני. למעשה נמשכו אליו הבוחרים והבוחרות שראו בו את הניגוד המוחלט לנשיא דונלד טראמפ, את האנטי-טראמפ המלא.
אבל הוא לא. זוהראן ממדאני הוא העתק של דונלד טראמפ. אותה צעקנות, אותה אהבת זרקורים ורשתות חברתיות, אותו אגו מנופח, אותו שימוש חסר מעצורים בססמאות, אותו ביטחון עצמי מופרז ואותו בוז לממסד תוך הישענות קריטית עליו. האידאולוגיה הכלכלית של ממדאני אומנם נראית על פניה שונה ב-180 מעלות מזו של טראמפ, אך זו אשלייה אופטית. כמו במקרים רבים בהיסטוריה של רעיונות ומפלגות, יש מידת חפיפה לא מבוטלת בין הקצה הפופוליסטי השמרני של טראמפ, לבין הקצה הפופליסטי המהפכני של ממדאני. לדוגמה: הסוציאליסטים של אמריקה לא רק מצדדים במדיניות המכסים הגבוהים על יבוא שהציב טראמפ במרכז תוכניותיו הכלכליות ומיישם בפועל – הם הטיפו לה ודרשו אותה שנים. טראמפ מצידו תומך, לדוגמה, בפיקוח על שכר דירה שיהיה בכל מקרה מוגבל לדיור זול, ויקפיץ לכן את המחירים של דיור יותר יקר.
הנתונים על יוקר המחיה בניו יורק בהם ניפנף ממדאני בדרכו לניצחון בבחירות נכונים ברובם, אבל מתעלמים ממארג צפוף של סיוע לחלשים שקיים בעיר ומהסבסוד הכבד של תחבורה ציבורית, של חינוך מגיל שלוש ושל מערכת הבריאות המקומית המפותחת. אכן אי-אפשר למצוא בכל ניו יורק דירה שמחירה נמוך מחצי מיליון דולר (כפי שטענו בלהט פעילים במטה ממדאני) – ובתל-אביב – אף שהיא הרבה יותר סוציאלית מניו יורק – אפשר? ובלונדון? ובפריז? לערים גדולות כוח משיכה טבעי שגורם לייקור המגורים והחיים בהן. זו תופעה עולמית מוכרת, שלא תשתנה.
אין בכך כדי לרמוז על היעדר ניגודים בין טראמפ לממדאני בנושאים חברתיים, תרבותיים ומדיניים, כולל ביחס אלינו: טראמפ בעד ישראל, ממדאני נגד ישראל - אבל שניהם אוהבים את קטאר. כפי שאומרים במקומותינו: טראמפ וממדאני הם "אותו דבר אבל ההפך". הקצוות מתחברים.
בשל כך, במאמר ראשי, הזהיר השבוע השבועון הכלכלי הבינלאומי המוביל "אקונומיסט" את הדמוקרטים באמריקה מאימוץ "דגם ממדאני" במסעי הבחירות הקרובים לבתי המחוקקים. השכונות בהן זכה ממדאני לרוב מוחץ, כתבו עורכי השבועון, לא מייצגות את ציבור בוחרי ארה"ב ולא את פרופיל תומכי המפלגה הדמוקרטית. השבועון ייעץ למפלגה הדמוקרטית ללכת בכיוון הפוך: להתמתן, להנמיך את הטון ולזוז למרכז הפוליטי, כי שם הכוח האלקטורלי שלה.
עצות "אקונומיסט" תופסות גם ביחס לאופוזיציה בארץ: כדי לנצח בבחירות הבאות היא לא צריכה להציב בראשה משיח מקומי בן דמותו של ממדאני. סביר להניח שאחרי השנים האחרונות – הדרמות, הטרגדיות והטראומות – בוחרי ישראל יעדיפו למסור את הגה המדינה לאישיות פוליטית שקולה, מתונה, אנטי-קנאית, לא צעקנית, שמקרינה יציבות וחשיבה מעמיקה.
יש בארץ ערגה להנהגה מרגיעה ומרפאת, כי השתגענו די והותר.
