קודם כל נעלבנו. בצדק נעלבנו. כשהביטוי הרשתי "ספיריצ'ואלי יזראלי" הפך לכינוי גנאי עבור כל דבר שצעירים אמריקאים, לרוב משמאל, תופסים כשטחי, חלול, תאגידי וחסר נשמה – מבובות לבובו, דרך האלבום האחרון של טיילור סוויפט, שוקולד דובאי, ג'סטין ביבר, ועד 'ברנינג מן' ואפילו 'חברים', הסדרה – זה היה מעליב. גם כשהסברנו לעצמנו שמדובר באנטישמיות במסווה לא נחה דעתנו; עדיין מעליב. כאילו, אנחנו? חסרי נשמה? אנחנו האנשים שקוראים זה לזה "נשמה"!
אבל אז התחלנו לחשוב על זה קצת. כאילו, החתונה של נועה קירל היא חג לאומי כאן, יש לה אפילו סדרת טלוויזיה משלה. פנינה רוזנבלום נחשבת לאמן מקליט. ההתחייבות ארוכת הטווח היחידה של בני גנץ היא לשיער מושתל. אייל גולן בוכה על הצורך לצאת עם קריירה מוזיקלית בת יותר מ-30. 'הפשוטע' תהיה סדרה (ואין כאן סימן פיסוק) 'חתונמי' זו חותמת לתוכן טלוויזיוני איכותי, 'שולי סאן' קולנועי, מאצ'ה היא דת, לין פאר היא דוגמנית מפורסמת שאיש לא שמע עליה, ומירי רגב.
אז אולי, אכן, רוחה של ישראל לא בדיוק מיישרת קו עם, נאמר, ענקי הספרות הרוסית. בסדר. ועדיין, אמריקה, זה מעליב, ותיפח רוחנו אם את טובה יותר! העולם המערבי הזה פשוט מקולקל – אנחנו מבקשים להחליף לנו – אבל באמת שזו לא אשמתנו; אנחנו פשוט הגענו למסיבה באיחור ורק מנסים להשלים פערים. רוחנו טובה עלינו, אל תשתמשו בזה נגדנו. צהריים בשייק שאק?
