כשאריאל ויסמן היה ילד בחטיבה קראו לו "ציצי", ולא כי היה שמן במיוחד. "הייתי דחוי, כפוף, יש לי אצבעות עקומות והייתי קצת מרייר". זה היה בניינטיז, לפני שקראו לזה בולינג. לילדים לא היו כלים, למורים לא היה אכפת, וילד שליהקו כציצי מת כל יום מחדש. אבל ויסמן סירב להשלים עם גורלו. יש ילדים שנולדים לסבול ויש כאלה שנולדים להיות הסיבה לסבל. ויסמן היה שניהם.
"היו הרבה תקריות שירדתי על ילדים, ניסיתי להעליב", הוא טיפה נבוך. "לא הייתי הילד הרגיש, המסכן. הכלי שלי היה לרדת על ילדים חלשים יותר וככה הייתי קונה את מקומי".
כביכול היה לך הכל, סוג של ילד שמנת.
"נכון, זאת חוויית ילדות אשכנזית, קצת מנוכרת. הסיפור המכונן של החיים שלי, של למה נהייתי מי שאני ואיך שאני, זה ששני ההורים שלי פסיכולוגים. אבא שלי עוסק במחקר ואמא שלי היתה פסיכולוגית בבית ספר".
פרט מפתח!
"הרגשתי שהם לא מבינים מה זה בית ספר. אחי הגדול היה המוצלח ואני הילד המריר. מוסגרתי במשפחה כילד קשה, גם בעייתי התפתחותית. לא ישבתי זקוף, לא החזקתי את העיפרון כמו שצריך. באיזשהו שלב אמרתי אוקיי, פה אני לא הולך לנצח".
פעם אחת ילד קרע לו את האוזן. ויסמן אומר שפשוט צחק על הטיפוס הלא-נכון. "תפרו את זה, זה לא היה כזה דרמטי", הוא מצטנע. בהמשך אביו זימן אותו לשיחה. "הוא אמר לי 'הסיבה שאתה עושה את זה היא כי אתה חסר ביטחון. אתה חושב שאם תוריד ילדים אחרים, זה יגרום לך להיראות יותר טוב, ואתה לא צריך לעשות את זה. כי אתה ילד מקסים ואתה מוכשר'".
וזה עבד?
"את החלק הראשון, של חוסר הביטחון, הבנתי. אבל כל החלק השני - 'ילד מקסים' - היה ברור שזה בלוף של הורים".
למה?
"כי אני לא הייתי ילד מקסים ומדהים, הייתי ילד דחוי שסבל מבריונות והתבריין על חלשים ממנו".
מי שגדל במרחבים הפראיים של החינוך הממלכתי בניינטיז יודע שאת מה שקרה אי-אפשר לשכוח. במקרה של ויסמן זה הכינוי "ציצי", אותו העביר בירושה לשי, בן דמותו בסדרה 'ילדחרא' (שעולה ב-yes בינג' ב-21.11). "אגב, בשלב מסוים רציתי להוריד את הכינוי, וניב (מג'ר, יוצר שותף) אמר לי, השתגעת? אסור לך לוותר על הציצי. זה הלב של הסדרה".
גם זכיר וגם מכווץ את הלב.
"מצד אחד אתה מרחם על הילד, ומצד שני ברור לך בדיוק למה הילדים קוראים לו ציצי. הוא ילד דחוי, אבל ברור לך למה הוא דחוי. אין שום שלב שאתה חושב 'אוי, איזה מסכן'. הוא ילד מגעיל".
אבל אין ילד מגעיל, יש ילד שמגעיל לו. ולשי, האנטי-גיבור של 'ילדחרא', יש חיים גועליים במיוחד. בהפסקות הוא קורבן של חבורת בנים עם פטיש אנאלי, ובבית הוא מקור מבוכה תמידי להוריו, בזמן שאחיו הגדול הוא גאוותם. שי מחליט לנקום באביו על היחס המזלזל שהוא נותן לו, וסוחט אותו באופן אנונימי בגלל רומן שהוא מנהל. רק שמסתבר שהמשימה לא קלה כמו ששי חשב. 'ילדחרא' קורצת לשם הטעון יותר "ילד זין", שמזוהה בשנים האחרונות עם יאיר נתניהו (ויסמן: "אני חשבתי שהרפרור הזה דווקא מצחיק"), אבל בניגוד לשמה, היא מכילה גם רגעים מכמירי לב על אאוטסיידריות והתבגרות, על הקושי לשרוד בג'ונגל של מתבגרים, על שנאה עצמית ועל היחסים המורכבים בין אבא ובן, שלא תמיד כוללים רק אהבה חסרת תנאים. החיים, תודה לאל, הם לא פרסומת לקוטג'.
× × ×
אריאל ויסמן אוהב: קומיקס, הטרלות, 'צבי הנינג'ה'. הוא פחות אוהב: להיות מבוגר, והוא מודה שחלק ממנו עדיין תקוע עמוק בגיל 12. "אני בן אדם מאוד לא עצמאי. לא עשיתי צבא, אין לי רישיון, לא יודע להשתמש בנשק. אני חושב שזה בגלל שכל הזמן נתפסתי כילד שצריך לתקן. בהתחלה זה היה על דברים מאוד קונקרטיים, כמו היציבה והאכילה הבררנית. בהמשך זה נעשה סביב חיי החברה הדלים שלי.
"כולם ניסו לתקן אותי ושום דבר מזה אף פעם לא עבד, אז הדרך היחידה הייתה להגיד מראש שאני לא משתתף במשחק. אני לא מנסה להיות ספורטיבי, או חתיך, או בריא, או עצמאי, או שום דבר מהדברים האלה. אני לא רוצה לעשות את המאמץ, כי אם אעשה את המאמץ יגידו שנכשלתי. אז מה הטעם?"
ויסמן, 37, אחראי לכמה וכמה דברים שהצחיקו אתכם בשנים האחרונות, ובהתחשב במציאות הישראלית זו לא עבודה קלה. הוא תסריטאי, קומיקסאי וסטנדאפיסט שעבר בכל התחנות ההכרחיות לכותב קומי מוערך, ובהן 'ארץ נהדרת' ו'גב האומה'. משנת 2021 מגיש את הפודקאסט Wako (שהיום נקרא 'הפעם הגזמתם') יחד עם רחלי רוטנר, אשתו ואחת הכותבות הקומיות המבריקות בארץ, ועם אמיר בוקסבאום (בוקסי). על הסדרה 'ילדחרא' עבד יחד עם שותפו לכתיבה, מג'ר, במשך שבע שנים.
בדיעבד ההרפתקה הזו הייתה כלכלית?
"לא. למזלי רחלי חושבת שאני גאון. היא מבחינתה מפרנסת את הגאון שיושב בבית ועובד על המאסטרפיס שלו. לא הייתי יכול לעשות את זה בלעדיה".
הזוגיות ביניהם לא התחילה כרומן גדול. להפך. רוטנר הייתה בת 20 וויסמן בן 15. הם נפגשו בביתו של דודו גבע ז"ל, בערב שהוקדש לחובבי קומיקס. למרות שהיה ביניהם אפס עניין רומנטי הם שמרו על קשר אינטרנטי. מדי פעם אפילו נפגשו.
"כשהייתי כבר בן 23-22 נפגשנו בפסטיבל הקומיקס. היה לנו ריב מאוד גדול. בדיעבד זה בבירור היה פלירט. כבר אז חשבתי שהיא מאוד מוכשרת וגם מאוד יפה. מאוד יפה".
נראה לי שהמסר עבר.
"תכניסי לכתבה שהיא מאוד יפה".
הטוויסט בעלילה הגיע במפתיע דווקא מרוטנר. "התבכיינתי לה שאני מאוהב במישהי שלא נענתה לחיזוריי. ואז רחלי התוודתה שיש לה איזשהו עניין קל שבקלים בי, שזו פחות או יותר הפעם הראשונה שמישהי אמרה לי משהו כזה מיוזמתה. בראש שלי זה לא היה משהו אפשרי".
זוכר מה ענית?
"לא, רק שזה העיף לי את המוח. היא לא כמו נשים אחרות, היא לא מניפולטיבית, לא משחקת משחקים בלתי נסבלים. היא מדברת ישיר, לא עושה פאסיב אגרסיב".
לכן התחתנת איתה?
"קודם כל, אני שונא אנשים".
אנשים או נשים?
"אני שונא נשים, אני שונא את הקונטרקט החברתי".
זה נשמע קצת אינסלי.
"אני אינסל, זה המקום שממנו באתי. אני ילד שמן. איבדתי את הבתולים בגיל 17, הייתה לי חברה, הכל, אבל באופי אני אינסל עד היום. ברור לי שהוסללתי להיות ילד אשכנזי מכוער שלא אמור לזיין, ואכן גם לא זיינתי יותר ממה שאושר לי".
בשש השנים האחרונות ויסמן ורוטנר גם הורים לרפאל. "התעקשתי מאוד לגור בתל אביב. לא משהו שהייתי יכול לממן באמת, זה ההורים שלי קנו את הדירה הזאת כי לא הלכתי להייטק. רציתי שרפאל יגדל עם לאפלפים. כמוני. הפחד שלי זה שאני אבוא לאסוף אותו מבית הספר ואראה אותו יושב בפינה, בוכה, מסכן, לבד. בינתיים זה אף פעם לא קרה. אני לא חלק מהטרנד הזה של לכעוס על הורים שרואים את הילד שלהם כנסיך. אני חושב שהילד שלי נסיך. בגלל זה אני גם סלחן כלפי יאיר נתניהו, כי אני מבין באיזו חממה הוא גדל".
אני רואה שהכיור בבית שלכם מלא כלים, אבל ממש מלא. וחייבת לשאול: מה הקטע? זה קוד למשבר מתקרב בזוגיות?
"הפחד הכי גדול שלי זה כשאני רואה את הכיור ריק ומבין שרחלי עשתה כלים. היא אף פעם לא עושה. אם אין כלים בכיור, אתה יודע שמשהו ממש רע קרה".
× × ×
ההתבגרות המקצועית היא לא השינוי התודעתי היחיד שוויסמן עבר לאחרונה. מי שהגדיר את עצמו לפני 7 באוקטובר כשמאלני, יצא מהצד השני של השבת השחורה ההיא אריה שואג וימני קיצוני. מה בדיוק השתנה באידיאולוגיה שלו? קצת קשה להבין, כי דווקא כשמגיעים לפוליטיקה ויסמן עובר לשטף הדיבור שמורכב מבליל פרובוקציות וחוסר סימני פיסוק. "אחרי 7.10 היה חודש שהסתובבתי עם סכין מתקפלת. הייתי בפראנויה. הייתי בטוח שהמחבלים יעלו על הרעיון שהם יכולים להסתובב בחוץ עם רמקולים, להשמיע אזעקה, כולם ייצאו מהבתים למקלטים למטה - והם יחכו להם שם".
יש דמות שאתה מרגיש קרוב אליה אידיאולוגית?
"ברור שלא. כולם מפגרים".
אגב, היית מוכן לעבוד באותו ערוץ עם ינון מגל?
"אני לא יודע מי זה. לא מכיר".
למי שלא זוכר, נזכיר שמגל הוא סיפור משפחתי מורכב: לפני כעשור רוטנר פרסמה פוסט בפייסבוק בו סיפרה על הערה מינית מאוד של מגל, לשעבר הבוס שלה, במסיבת הפרידה ממנו כשעזב את תפקידו ב'וואלה'. בעקבות אותו פרסום החליט מגל להתפטר מהכנסת, ועזב בינתיים לפחות את הפוליטיקה. מאז המציא את עצמו מחדש, קודם כל כקורבן ובהמשך כאושיית X מתלהמת ומטאור תקשורתי.
אמרת בעבר שנעלת את חשבון הטוויטר שלך אחרי שרחלי התלוננה על מגל, כי קיבלת המון ריקושטים. עכשיו, כשזזת ימינה, תמצא את עצמך בקרבת חלק מהאנשים שתקפו אותך בזמנו.
"חשוב לי להגיד שאני לא רוצה לגזור את הקופון של 'עברתי לימין'. ה-X שלי נעול כבר שנתיים. אני מנסה להיגמל מהצורך לריב עם אנשים".
הגמילה כנראה לא חלה על הביקורת שלו על תחלואי השמאל העולמי והישראלי. מספיק לזרוק את צמד המילים MeToo לאוויר כדי לחטוף מוויסמן. "פתאום כל בן אדם שבטעות נגע למישהי בתחת באוטובוס יהיה שווה פוסט עם 3,000 לייקים, אם הייתה לו קריירה חשובה היא הייתה שרופה".
יש לו היסטוריה משלו עם ההאשטג הזה. אלישבע פדרמן, למשל, אשתו של הפעיל הימיני הקיצוני נועם פדרמן, כתבה פוסט על צרותיו של בעלה במעצר מינהלי. ויסמן שיתף וכתב: "יש לי זקפה". פדרמן בתגובה הגישה תלונה במשטרה על הטרדה מינית. "הזקפה ביטאה את ההנאה שלי מהאירוניה. על בדיחות אני לא מתנצל", הוא מגחך גם עכשיו.
בכלל, לוויסמן יש משיכה לביזאר. יש לו גם סיפור מוזר עם חגי עמיר. "כשהוא יצא מהכלא ונכנס לפייסבוק, התחברתי איתו. ניסיתי להטריל אותו, והוא אולי במקביל ניסה להטריל אותי. מה שיצא מזה בסוף, זה שהוא סיפר לי שיגאל עמיר ביקש ממנו להצביע לבנט. אני פירסמתי את השיחה שלנו וזה הופיע בקמפיין של הליכוד".
אבל בחזרה לרחלי ולמגל - מה בעצם אתה אומר?
"שאם מישהו מנסה להשכיב את אשתי, לא אכפת לי אם הוא יאבד את העבודה שלו או לא".
אז לרחלי מותר להתלונן ולאחרות לא?
"אז אני לא רק צבוע מתנשא, אני גם אופורטוניסט. כן, זו הדרך לחיות".
ומה הבת שלי צריכה ללמוד מהפרשה של ינון? לא להתלונן, כי בסוף הוא רק ישפר את מעמדו?
"תתלונני, אבל תהיי ריאליסטית. אל תצפי לצדק מוחלט. זה הכל היה משחק - של התקשורת, לא שלי ושל רחלי, אנחנו היינו אותנטים. זה היה משחק של כותרות, וכשנמאס מהמשחק הזה, עברו למשחק אחר".
מה שאתה אומר זה שבסופו של דבר, הרעים ניצחו והטובים הפסידו.
"זה היה מפכח. יכול להיות שזה היה חלק מתהליך ההתפכחות שלי. אבל הבעיה הזאת מבחינתי נפתרה. לא ניסו לזיין את אשתי מאז. למיטב ידיעתי, המסר עבר".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
