לני ווילקנס נסע לספרינגפילד, מסצ'וסטס, שלוש פעמים כדי להיכנס התהילה. לא פעם אחת, ולא פעמיים. שלוש. הוא נמצא שם כשחקן, כמאמן וכחלק מצוות האימון של ארה"ב באולימ-פיאדה. ואלה אפילו לא ההישגים המרשימים ביותר שלו. קל היום לזכות בהגדרה "אגדה", אבל לני ווילקנס, שמת ביום ראשון בגיל 88, היה אגדה. מיתוס. אייקון. וכל קלישאה אחרת שתרצו להכניס כאן.
המספרים היבשים יספרו על פוינט גארד בגובה 1.85 מ', שנחשב עד היום לאחד השחקנים האינטליגנטיים בתולדות ה-NBA. כשחקן סנט-לואיס הוקס וסיאטל סופרסוניקס הוא היה אולסטאר תשע פעמים ונבחר לאחד מ-50 הגדולים של הליגה. מאמן שעמד על הקווים 32 שנה, החזיק במשך תקופה ארוכה בשיא הניצחונות בליגה (1,332), והוביל את הסופרסוניקס לאליפות ב-1979. היה חלק מצוות האימון של הדרים-טים ב-1992 וזכה במדליית זהב נוספת כמאמן ראשי באולימפיאדת אטלנטה 1996. הכל מאד מרשים, אבל לני ווילקנס, רך דיבור ותמיד אלגנטי, היה כל כך הרבה יותר מסך הישגיו.
כשמדברים על ספורטאים שהפכו לאייקוני מאבק לשוויון זכויות לשחורים, נדיר מאוד שווילקנס מוזכר. ככה זה עם אנשים שקטים, אבל הוא היה לוחם אמיץ בימים של גזענות ממוסדת שאסרה עליו לאכול במסעדות מסוימות, וסתם גזענות מכוערת שהביאה לכך שאנשים עזבו את השכונה שעבר אליה. והוא סירב לתת ל-NBA להתייחס אליו כאל פועל נחות. לפני אולסטאר 1964 בבוסטון החליטו הכוכבים הגדולים, שהרוויחו אז גרושים, לא לעלות למגרש במחאה על כך שלא סודרו תנאי הפנסיה שלהם. הליגה ראתה איך היא עומדת להיות מובכת בשידור מחוף לחוף, והסכימה לדרישות כמה דקות לפני הג'אמפ. ווילקנס בן ה-27 היה אחד ממובילי המהלך הזה, שגם הניח את היסודות להקמת ארגון השחקנים. כל שחקן בליגה שמרוויח היום סכומי כסף עצומים, צריך לעלות ולשים זר יקר במיוחד על הקבר הטרי של אגדה שקטה.
