עדי יונה הוא חריג בנוף.
שחיף, בייבי פייס של מועד ב' בתושב"ע, ויותר מדי דקות שבהן הוא נראה כמו השחקן ההתקפי הכי ביישן שראה דשא. תוסיפו לזה את העובדה שהוא שחקן של נגיעות קטנות – לא מחוף לחוף, לא פצצה מ-25 מטר, לא פיזיות או עיקשות שוברי שוויון – וקיבלתם קשר שיושב על טיקט של "ילד פלא".
הבעיה היא שבשתי העונות הקודמות אוהדי בית"ר ירושלים מצאו את עצמם שואלים יותר מדי פעמים איפה בדיוק הפלא, ולמה יונה תופס מקום על הדשא. קשרים עם ברק ויצירתיות הרי לא חסרים בבית"ר. שועה, אצילי, מיכה – זה מעל ומעבר. מה שכן היה חסר זה עוד לוחם באזור עיגול האמצע, ועדי יונה – זו הייתה התחושה – תופס את המשבצת הזו.
כשיונה המשיך לקבל צ'אנס ועוד צ'אנס, יכולנו להניח שיש משהו שאנחנו לא רואים, ושהצוות המקצועי כן; ולך תדע, אולי באימונים, רחוק מהמצלמות, הילד עושה כישופים. רק שבמאני טיים רגעי הקסם היו ספורדיים.
הפער הזה, בין הקרדיט המופלג לבין התפוקה, לא קיים העונה. אנחנו רק במחזור העשירי, ויונה כבר הכפיל את מספר שערי הליגה מהעונה שעברה, כולל החגיגה המשוגעת שלשום בבלומפילד. ובעיקר: פתאום אתה רואה אותו משתלב כקלרינט ראשי בקונצרט הפסיכדלי של בית"ר.
זה מדהים, כמובן. גם כי ילד הפלא הוא פתאום ילד פלא. ובעיקר בשביל הקבוצה: אם עדי יונה באירוע, זו בית"ר אחרת לגמרי.
