מאז ומתמיד, ישראל נדרשה להסתדר בעצמה. המדינה הוקמה מתוך ההבנה שאיש לא יגן עלינו במקומנו. בשם הציווי האלמותי "לעולם לא עוד" יצאנו לאורך עשורים למבצעים חוצי גבולות, כדי לקדם פני רעה ולסכל את מי שאז, כמו היום, מבקשים להשמיד ולמחוק את מדינת ישראל. תיאר זאת ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון בנאומו ביום העצמאות השביעי של מדינת ישראל כשאמר "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים".
עכשיו הקו הזה מיטשטש: ישראל עלולה להפוך למי שתלויה באישור חיצוני לכל תזוזה מעבר לגבול. מדרום לצפון, השפעתם ונוכחותם של קציני צבא ארה"ב אינה עוד בשלט רחוק ובעדכונים, אלא הם נמצאים פיזית בתוך חדרי המלחמה והדיונים והם אורחים שכיחים במטכ"ל בתל-אביב. הכל קורה במהירות: הקמת מרכזים אזרחיים-צבאיים בהובלת הצבא האמריקאי כדי לנהל היבטים קריטיים של העברת סיוע לרצועת עזה והפעלה בשטח. הגעת כוחות אמריקאיים שמטרתם לפקח על היישום של הפסקות אש וצירי סיוע ועוד. אסור שיהיה לנו ספק. הם לא באו לכאן סתם כדי לצפות, אלא כדי לעצב ולהשפיע על קבלת ההחלטות שלנו.
זה כבר לא סיוע, זו מסירה של מרכיב מרכזי בריבונות המבצעית שתכליתה לקחת אחריות על חיינו. והיא לא מתרחשת בהחלטות של האו"ם, אלא מתחת לאף ובהובלת ראש ממשלת ישראל: בתיאום שקט, בפיקוח סמוי, באישורים שניתנים או מושהים. כשמתחילה פריסה של כוח אמריקאי מסודר באזור, גם אם בתור "תיאום", קשה להאמין שזה ייעצר בזה. כך גם ההכרזה על כוונת טראמפ לקדם הסכם ביטחוני בין ישראל לסוריה, ובמסגרתו, על פי הדיווחים, צבא ארה"ב מאיץ הכנות להקמת בסיס בסמוך לדמשק, בדומה ל”בסיס הפיקוח” סביב עזה שהוקם בקריית-גת, ומתברר כי האמריקאים מתכננים להקים בסיס נוסף בעוטף עזה.
אין ויכוח על ההיסטוריה של שיתוף הפעולה עם ארה"ב וחשיבותו האסטרטגית למדינת ישראל. היחסים הצבאיים הם עמוקים, ארוכי שנים, וכוללים חילופי מודיעין, הכשרות משותפות וציוד חיוני. אבל יש הבדל גדול בין שותפות שבה ייעוץ אמריקאי מחזק את יכולתנו, לבין מצב שבו קצינים זרים ממקמים עצמם כנותני אישור למבצעים שיחדלו או ימשיכו. ברגע שהאמריקאים כבר יושבים בפועל בתוך חדרי המלחמה, השיקול שלהם עלול להפוך לשיקול שמנצח.
ואל מול המציאות הזאת, קשה שלא לתהות: מי ישלח מעתה את ילדינו לקרב? מי יישא בתוצאות ההחלטות הגורליות הנוגעות לחיי אדם ולחיי האומה? האמריקאים רוצים יציבות אזורית. זה אינטרס לגיטימי. אבל לא תמיד זה האינטרס של מי שחיים עשרה מטרים מגבול פעיל. הוריהם של הפעוטות בגן הילדים המתחדש של מטולה לעולם לא יסכימו להפקיד את חייהם בידי צבא זר ומרוחק. ובאותה נשימה, חיילי צה"ל זקוקים לידיעה הברורה שהמפקד שמחליט על שליחתם לקרב מחויב לבית, לבית שלהם. נתניהו חייב לציבור תשובות על המעורבות האמריקאית והשלכותיה.
המציאות מסובכת, והאזור מתוח. ישראל זקוקה לארה"ב. אבל שותפות אינה שליטה. עלינו לנסח קווים אדומים ברורים: דרושה שקיפות מלאה על מעורבות זרה, פיקוח על נוכחות זרים בחדרי קבלת ההחלטות, ותנאי יציאה ברורים וקצובים להסדרים המתהווים. אין מצב לקבל החלטה על שליחת חיילים לקרב, כשהיד על המתג היא לא שלנו. זה קו אדום, לא רק בשביל הכבוד הלאומי - אלא בשביל החיים.
