שום דבר לא היה קל בשיחה הזאת עם חמשת המילואימניקים מסיירת גבעתי. לא הסיפורים והחוויות מצוק איתן, לא הציפייה הארוכה לשובו של הדר גולדין, אפילו לא התנאים הטכניים של השיחה. יותר מ-11 שנה עברו מאז נלחמו לצד הדר בקרב שבו נהרג ונחטף, הם עדיין לוחמים ועדיין נלחמים ברצועת עזה.
אנחנו מדברים שעות ספורות אחרי שקיבלו יחד את הארון של הדר, בשמה של משפחת גולדין, בשם מדינת ישראל, בשם הסיירת ובשם עצמם. בערב שלפני מסע ההלוויה ההמוני של הדר, הם עולים לקו הטלפון – כל אחד מהמקום שבו הוא נמצא עכשיו. חלק מהם בשטח בתוך הרצועה, חלק בדיוק באפטר בבית, משכיבים את הילדים לישון.
בשביל מיליוני ישראלים סגן הדר גולדין הפך לסמל של ציפייה, של תקווה, וגם של אכזבה ארוכת שנים. בשבילם הוא היה חבר, אח לנשק, או פשוט "גולדין".
"אנחנו כולנו צוות שהיה איתו בפלוגה", מספר עקיבא. "גולדין היה מחזור אחד מעלינו בסיירת גבעתי. הוא יצא לקורס קצינים, פיקד על צוות טירונים בבא"ח (בסיס האימונים החטיבתי – ע"א) ואז חזר ליחידה לקראת פיקוד על צוות לוחמים ותיק".
התקופה שבה חזר הדר ליחידה הייתה הימים המתוחים שבין חטיפת שלושת הנערים לתחילת מבצע צוק איתן. באותו הזמן הוא היה בלי צוות של חיילים שבפיקודו הישיר, אבל האישיות הכל כך מיוחדת שלו באה לידי ביטוי שוב ושוב, כפי שיסופר מיד. אבל עוד לפני כן, אני מבקש מהחמישה לשתף בזיכרונות שלהם מהדר של לפני המלחמה.
עמיחי למד עם הדר במכינה הקדם-צבאית בני דוד שבעלי, וזוכר אותו כאדם אנרגטי ושמח, שסוחף אחריו את כולם. "זה הדר החברתי. אבל יש גם את הדר האחר, זה ששנא משחקים והיה ממוקד ומשימתי".
מהתקופה שקדמה לכניסה הקרקעית בצוק איתן, עמיחי זוכר במיוחד את ההכנות של הנגמ"שים בשבת, למרות שגם הוא וגם הדר שומרי שבת. "התקשרנו אחד לשני, וכל שיחה התחילה ב'קודם כל, שבת שלום אחי' ואז דיברנו את מה שהיה צריך. תמיד זכור לי ה'שבת שלום' הזה של הדר, שניסה להכניס חן לתוך כל הכאוס".
יונתן זוכר את הדר כאדם שלא מוותר לעצמו, גם בעולם הרוחני. "בלילה האחרון לפני שנכנסנו לעזה הלכנו לישון והיינו גמורים מעייפות. שכבתי בין גולדין לליאל (ליאל גדעוני ז"ל, שנפל יחד עם רס"ן בניה שראל בקרב שבו נחטף גולדין – ע"א). הדר כבר שכב ופתאום נזכר שהוא לא התפלל ערבית. אני ממש זוכר אותו קם, הולך הצידה ומתפלל ערבית. אמרתי לעצמי 'וואו, איזה נחוש שהוא לא מוותר ככה'".
"יש לו מראה עדין כזה, לא ממש הלוק שאתה מצפה ממפקד", מספר גיל על הפרדוקס המובנה שהיה קיים בהדר. "אבל כל דיבור איתו, כל פעולה שהוא עושה, אתה רואה שיש לו אופי מאוד כריזמטי וסוחף".
כשהדר פיקד על צוות טירונים של הסיירת, כמה מחבריהם שירתו תחתיו כמפקדי כיתות. "הגעתי לחדר שידעתי שהוא החדר של המפקדים מהפלס"ר, פתחתי את הדלת ככה בביטחון ונכנסתי פנימה, ואז ראיתי את הדר יושב", מספר ברק. "הייתי נבוך. לא הכרתי אותו, רק שמעתי על גולדין המפק"ץ. אמרתי 'אוי, סליחה', אבל גולדין הסתכל עליי ואמר 'שמע, אני ממש ממהר, אבל 'כנס, שב, יש קפה, מתחת למיטה יש צ'וקולוקים. קח מה שאתה רוצה, אני חייב ללכת'. זה הדר, קצין שגם באמצע ימי הלחץ בטירונות של חייליו מוצא את היכולת להיות רגוע, נדיב ומסביר פנים".
ואז הגיע צוק איתן, ולפניו מבצע "שובו אחים" לאיתור שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון. הדר הגיע לפלוגה כמי שאמור לקבל בקרוב את הפיקוד על צוות הלוחמים של מחזור אוגוסט 12'. אבל עד שזה יקרה הוא היה קצין בלי תפקיד.
עקיבא, שהיה אז קצין הניהול של הסיירת, זוכר את המפגש המחודש עם הדר באותם ימים. "הגזרה הייתה מאוד-מאוד חמה, וגולדין הגיע אלינו מבלי שהוא מכיר את הגזרה. אז בניה שראל (מפקד הסיירת – ע"א) אמר לו 'רגע, חכה, בוא נלמד אותך קצת'. הדר בא אליי ואמר לי 'תשמע, אני פה. מהיום אני תורן שלך עד שאני אקבל את התפקיד'. לא פגשתי אי פעם בשנות שירותי קצין שסיים תפקיד בבא"ח, בא להיות מפקד של לוחמים, ואומר 'מעכשיו אני תורן עד שאני מקבל תפקיד'. זה הדר".
היסודיות של הדר בפרטים הקטנים באה לידי ביטוי באותם ימים, בהכנות לקראת המבצע. "שמתי לב לרצינות שלו בכל משימה", מתאר עקיבא. "זה בן אדם שאתה רואה את הרצינות שלו מקילומטר – איך הוא משפצר את הציוד ומכין את התיק שלו לקראת הכניסה לעזה".
והיו גם ספרי הקודש שליוו את הדר לכל מקום, אפילו בפעילות מבצעית הוא לא הפסיק ללמוד. "גם בזמן הלחימה, בכל פעם שהגענו לנקודה, גולדין פתח את הספרים. תמיד היו לו בפאוץ' למעלה בתיק של הלחימה כמה ספרים".
כדי להתמקצע בתפקיד וללמוד טוב את הגזרה, הדר הצטרף לחפ"ק של מפקד הסיירת, ועבד בצמוד לקשר שלו – ליאל גדעוני. "הוא היה צמוד לבניה כדי לראות איך עובדים, מה צריך לעשות, הוא עשה הכל כדי ללמוד ממנו איך להיות מפקד מבצעי".
× × ×
עם תחילת הפסקת האש לקראת סוף המבצע, הצוות של החמישה התמקם ליד חממות באזור רפיח. "בדיוק פתחנו את הסנדוויצ'ים, כדי להתחיל ארוחת בוקר, ומשום מקום אנחנו פתאום שומעים יריות לא מאוד רחוק מאיתנו", משחזר עמיחי. "לא הבנו מה קורה. ישר, כולם על הרגלים מנסים להבין מה קורה ואיפה, ומהר מאוד מתחילים להתקדם לכיוון המשוער. אנחנו מגיעים לזירה ורואים את בניה וליאל הרוגים, ומנסים להבין מה קורה פה".
בדיעבד התברר שהחפ"ק של שראל זיהה מבנה שעל הגג שלו עמד תצפיתן של חמאס. החוליה, שכללה גם את גולדין וגדעוני, התקרבה לעבר התצפיתן במטרה לתפוס אותו ולתחקר אותו בעזרת חוקר שבויים, אבל הם הופתעו בירי שממנו נהרגו שלושתם.
"פתאום אנשים מתחילים לשאול 'איפה הדר? איפה הדר?'" מוסיף עמיחי. "עשינו נוהל ירוק בעיניים, כדי לוודא שכל הכוח נוכח, והבנו שגולדין לא פה".
בתוך זמן קצר הם מבינים שהדר נחטף לפיר מנהרה שהיה מתחת למבנה. באותו הזמן, הם עדיין לא יודעים שהדר נפל גם כן בקרב. סגן איתן פונד, סגנו של בניה, נכנס לפתח המנהרה ומתחיל במרדף אחר המחבלים.
ההחלטה שהתקבלה במקום הייתה שאיתן יירד בהתחלה לבד לתוך המנהרה, אחר כך יצטרפו עליו עוד לוחמים. במלחמה הנוכחית בילו חיילי צה"ל מאות אלפי שעות בתוך המנהרות ברצועת עזה, אבל במבצע צוק איתן אף לוחם לא נכנס אל המנהרות.
כשאתם רואים את איתן נכנס למנהרה אתם שואלים 'מה לעזאזל הוא עושה'?
עמיחי: "ממש לא. באותו רגע ברור לי לגמרי שזה מה שצריך לקרות".
אז למה בעצם לא נכנסתם אליה כולכם?
יונתן: "כי היא מאוד צפופה וחשוכה. איתן צעק 'למי יש פנס על הנשק?' והשלושה הראשונים שהיו קרובים אליו והיה להם פנס על הנשק נכנסו איתו. לא הייתה מחשבה 'למה הם עושים את זה?' זה היה ברור".
עקיבא: "אני לא הייתי שם באותו הרגע. הייתי די צמוד להדר בחפ"קים מתחילת צוק איתן, אבל באותה כניסה לרפיח קיבלתי משימה להכניס פנימה שני נגמ"שים. כמה דקות לפני התקרית עליתי בקשר מול בניה, כדי לחבור אליו. הוא אמר 'אנחנו באיזה משהו קטן, תגיעו אלינו'. שמעתי כמובן הכל בקשר. גיל ואני היינו יחד בנגמ"ש, ואז התחילה בעצם לחימה של איזה שעה וחצי".
"אני בעצם היחיד שלא היה ביחידה בצוק איתן, הייתי בקורס קצינים והיינו באזורים אחרים בעזה", מספר ברק. "באותו יום שישי שיחררו אותנו הביתה והייתה הרגשה שהמבצע נגמר. איך שהגעתי הביתה הקפיצו אותנו חזרה ואמרו שיש אירוע, ואז גיליתי שהאירוע שייך אליי, וליאל, שהוא מהצוות שלנו נהרג, ובניה נהרג והדר נחטף, זה מטלטל. במיוחד העובדה שהצוות נמצא שם ואני לא איתו".
× × ×
מאז הם הספיקו כולם להשתחרר, ולעבור עוד פרק חיים שלם ב-11 ומשהו השנים שחלפו. "כבר בצוק איתן גרתי בעוטף עזה", מספר עקיבא. "יש לאשתי תמונה שהיא צילמה באותו יום שישי. תוך כדי ההפצצות היא עשתה טיולים ביישוב כשילד אחד בעגלה, השני עם בימבה ורואים ברקע את כל רפיח שחורה. מאז, כל בוקר כשאני יוצא לעבודה אני רואה את הצומת שממנו יצאנו לקרב הזה, כל בוקר הייתה לי צביטה בלב שהנה, הדר נמצא ממש לא רחוק מפה".
ברק, שלא היה עם החברים באותו יום שישי, דאג שבמילואים הם לא ייפרדו. "חודש בערך לפני השחרור שלי עשיתי מאמצים גדולים להצטרף אליהם בגדוד 7015 ולהיות מפקד בפלוגת המילואים שלהם, כמובן באישורם. בשבילי זה היה מאוד משמעותי, ניסיון להחזיר משהו מהפער שלא הייתי איתם ברגעים הכי-הכי קשים".
בשנים שחלפו מאז, הם התגייסו למאבק של המשפחה להשבת הדר לישראל. "השתתפנו בכל מיני פעילויות שהיו למען הדר. הגענו, למשל, לכנסת על מדים ועשינו שם מסדר עם הצוות המקורי שלו", מספר יונתן. "הייתה הרגשה שהמשימה שלנו לא הושלמה, כי הדר עדיין לא חזר. מ-7 באוקטובר, בכל פעם שחזרו חללים זה רק עוד יותר התגבר. אתה קם בחמש בבוקר ומיד רץ לטלפון לראות אם הדר חזר. זה משהו שמלווה אותך מאוד".
ואז זה קרה, אחרי יותר מ-11 שנה, חמאס מסר לידי הצלב האדום את הארון של הדר גולדין.
"היו כמה אירועים של מסירת חללים דרך הצלב האדום בשבועות האחרונים, ובכל ערב בדקנו לפני נקודת המסירה של החלל, כדי לראות אם יש סיכוי שזה הדר", מספר ברק. "בסוף הוציאו חלל משג'עייה, אז היה לנו ברור שזה לא הדר".
למה?
"כי התקרית שבה הוא נהרג הייתה ברפיח, אז כנראה הוא נקבר שם. שני לילות קודם ידעתי שאמור לצאת חלל מרפיח, הלכתי למג"ד ואמרתי לו 'תקשיב, תעשה את כל הבדיקות שאתה יכול. אם זה הדר, אני מביא את כל הצוות לקבל אותו'. הוא בדק ואמר לי 'זה כנראה הדר'. מיד הקפצתי את כל החבר'ה, גם עקיבא שכבר לא איתנו במילואים אמר 'לא אכפת לי איך ומה, אני נדחף אתכם ברכב'. גם איתן פונד הגיע איתנו.
"אנחנו נכנסים פנימה ומקבלים את הדר. יש את התהליך הרשמי של המסירה, ואז נתנו לנו את הזמן שלנו עם הדר".
מה עושים בזמן הזה?
"אנחנו עומדים בשקט, ואז מקריאים טקסט בשם הצוות המקורי של הדר. הצוות שלו ממש שמח שהידיים הראשונות שמקבלות אותו הן אותן הידיים שנלחמו איתו. הם גם ביקשו מאיתנו להקריא את מה שכתבו. 'גולדין שלנו, אח בלב ובנפש. כמה חיכינו, כמה פעלנו, כמה התפללנו שתבוא, שרק תחזור. כמה הדר וחיוך יש ביום הזה, וגם כמה כאב. אולי זאת הייתה הדרך המיוחדת והנוראית שהיה עלינו לעבור למעלה מ-11 שנים מאז לכתך. דרך חתחתים, של אמונה יוקדת של קבוצה קטנה שפעלה בנחישות על מנת להשיב אותך כנגד כל הסיכויים'. אחרי זה עמדנו בשקט עוד קצת, כל אחד עם עצמו, מתייחד עם הרגע, לפני שחזרנו לשטח ישראל".
"כשקרה האירוע עצמו ולא הצלחנו להחזיר את הדר, הרגשנו שנהיה בעזה עוד הרבה זמן עד שנחזיר אותו. בפועל, הוציאו אותנו משם אחרי יומיים או שלושה", מסכם גיל. "יצאנו משם והדר לא חזר, לא עמדנו במשימה שלנו. זה משהו שישב עליי, ואני מניח שגם על האחרים. גם אחרי שאתה משתחרר זה נמצא שם בכל תמונה שלו שאתה רואה ברחוב, כל פעם שאתה בעוטף עזה. תחושה תמידית שלא עמדנו במשימה".
ועכשיו?
"עכשיו סוף-סוף התחושה הזאת תיגמר. הדר חזר ואנחנו קיבלנו את סגירת המעגל שלנו. הכישלון הזה שהיה לנו נגמר, המשימה הושלמה".
