לבן.
בני משפחת גולדין לבשו לבן להלווית הדר. זה מה שהכי בלט כשסביבם המון מורכן ראש, ואוקיינוס כומתות סגולות. אולי, לא יודע, כי זה לא היה רק רגע של ודאות נוראה – אבל ודאות – וסגירת מעגל שוברת לב - אבל סגירת מעגל – אלא גם של הכרה. והוקרה לחברה הישראלית שאולי, אולי, מצאה מחדש את דרכה לעצמה.
הגולדינים דיברו להדר, אבל לא פחות לעם. זה שעמד דומם בצדי הדרכים עם דגלים כדי לכבד את קצין גבעתי, זה שתלה שלט מרגש "משפחת גולדין היקרה, אנחנו איתכם, אתם לא לבד", וגם זה שהשאיר אותם לבדם שנים ארוכות מדי.
מסע.
משפחה שעברה מסע של 4,120 ימים בנבכי החברה הישראלית המפותלת. מסע שנועד לזעוק את המובן מכל. אתוס. מוסר. אחריות. אמפתיה. אנושיות. מסע שהיה רחוק מלהיות פרטי ובכל זאת הפך משפחה לנטל, אויב, בעבור מקבלי ההחלטות. מסע שדרכו, דרך הפקרתו של הדר, כמו שתיאר האב שמחה גולדין אתמול, אפשר היה להבחין בירידה הגדולה אצלנו; מסע שלא הצליח לשכנע את החברה הישראלית עד 7 באוקטובר.
אולי כי לאורך השנים השכחה של הדר לא נתפסה ככזו שמאיימת על האתוס ועל הערכים שלנו כעם. אולי כי את החוזה שהופר עם הדר לא השכלנו לראות כחוזה שהופר איתנו באופן אישי.
נדרש, לחרדתנו, שיהיו עוד רבים כמו הדר, עוד מסה קריטית של סיפורי הפקרה, עוד מסה קריטית של חוזים מופרים, כדי שהברור מכל יהיה ברור.
וכדי שנבין: המצפן שלנו לא מורה אל הצפון האישי והלאומי.
אלפים.
ממש באותו זמן של דמעות וחשבון נפש לאומי, החל הדיון בבג"ץ בענייני הפצ"רית, עם ח"כ גוטליב וזה, ונערך עוד דיון במשפט נתניהו, שמפניות וזה, וח"כ צבי סוכות הגיע לחקירה בפרשת הפריצה לשדה תימן. כאוס, וזה.
זה היה סמלי, אבל לא ממש שינה. הדברים של משפחת גולדין כוונו מלכתחילה לעם, מעל ראשי הקברניטים. ובכל מקרה, ראש הממשלה וכמה מהכוכבים סביבו היו, כאמור, טרודים. הם עשו מה הם יודעים. טיפלו באתוס המנהיגותי-ישראלי בדרכם. סוג של ממני תראו, ודווקא תעשו.
באותו זמן, בהספדו, שמחה גולדין דיבר על ההתמכרות לכסף, כבוד וכוח. ועל דור הלוחמים הנוכחי שניצח את ההפקרה והפחד, ושנועד לתקן את החברה הישראלית.
אי אפשר היה שלא להצטרף לכמיהה. דור המנהיגות הקיים, זה שהוביל לאסונות, לא פנוי להוביל. וגם אם ירצה, ראינו מה הוא יודע.
בלית ברירה אנחנו מעמיסים על הדור הבא, על הילדים הזקנים שלנו, את התסכולים, הציפיות, התקוות. את כל מה שאנחנו קלקלנו.
אידיאולוגיית שלושת הכפים, שמשפחת גולדין פגשה במסעה ב-11 השנים האחרונות, ושאנחנו פגשנו בשנתיים וחצי האחרונות, סופה להיעלם. דרך של שקר, ניתוק וחוסר חמלה.
במקום הכפים יבואו האלפים. אחריות, אכפתיות, אנושיות. תבוא מהות.
נגמר.
"נגמר, נגמר". שר עידן עמדי בעיניים עצומות בהלוויה אתמול. נגמר המסע הפרטי של הדר אל אדמתו, אבל שלנו כעם לבית הפנימי שלנו רק התחיל. אנחנו צריכים להיות אקטיבים בזה. עקשנים. זה חלק מהריפוי.
לקח לנו 11 שנה להבין שהמסע של משפחת גולדין בעקבות האתוס, הערכים, והמנהיגות הראויה הוא לא עניין פרטי. כולנו באירוע.
