לפני שנים, הרבה קודם שטבח 7 באוקטובר היכה בנו, לא הרבה אחרי מלחמת עזה – מי יודע איזה מספר, שמסיבות לא ברורות קיבלה את השם מבצע צוק איתן – עמדנו קבוצה של חברים באנדרטת חץ שחור. העיר עזה הייתה פרושה מתחת, קווים מעורפלים נשקו לקו רקיע, תחת שמש של חורף. "יכול להיות", אמר שם אחד המפגינים, "שהדר נמצא מרחק הליכה מאיתנו, שום כלום. עשר דקות ריצה ומחזירים אותו". רק שזה לא קרה. סגן הדר גולדין לא היה עשר דקות משם, ואיש לא רץ להשיב אותו הביתה.
אתמול, 4,120 ימים אחרי שנפל בפריצה למנהרה ברפיח, הוא הובא לקבר ישראל. אלפים ליוו אותו בדרך לבית העלמין הצבאי בכפר-סבא, מאות אלפים ליוו אותו מביתם. "נגמר", שר שם עידן עמדי, "נגמר". וזה היה סוג של כאילו. וגם עמדי ידע את זה כשמנה שם, בשמותיהם, את ארבעת חבריו שנפלו באירוע שבו הוא עצמו נפצע קשה. "תן חיבוק לאלכסיי, עקיבא, גבריאל ואלירן שם למעלה", ביקש מהדר. "הם שמעו עליך הרבה במרוצת השנים. ועקיבא", הוא אמר, "הוא אחלה חברותא, הוא חכם וחד כתער בדיוק כמוך". והוסיף: "שנהיה ראויים לאורכם, שנהיה ראויים לגבורתכם, נוח בשלום אחי אהובי".
כי אובדן מהסוג הזה, ומאבקים מהסוג הזה, עם הצער הנורא ושברון הלב שהם נושאים בתוכם, לא נגמרים גם אחרי 11 שנים ועוד שלושה חודשים, גם אם פרק אחד במסע הזה הגיע אל סופו. גם אם ההורים לאה ושמחה, האחים חמי, איילת וצור והארוסה לשעבר עדנה, יכולים להניח את הראש על הכר ולומר שהילד שב הביתה. שלפחות נכון לרגע זה המלחמה שלהם באה אל סיומה. באו אל סיומן הריצות אחר מקבלי ההחלטות, התחינות, המאמץ הבלתי נלאה לגייס הבנה, הכרה, הפנמה, תמיכה. העקשנות וההתעקשות להשאיר את הדר שלהם חי בלבבות, לא לתת לזמן להשכיח, לא לתת לפוליטיקה לטשטש ולשטח את הזיכרון, אל תוך היום יום של קיום מוטרף במדינה חבולה.
וכל הזמן הזה, שעה אחר שעה, יום אחר יום, חודש אחר חודש, אחר חודש, לשמור על איפוק, לומר את מה שצריך להיאמר בצורה ברורה, רק בלי להיגרר לתחתיות השיח, בלי לאבד את המצפן הפנימי ששמר כל הזמן על הראוי והנכון, ההגון וההוגן גם במלחמה על השבת הילד שלהם יחד עם שלושת החטופים האחרים, קודם שנוספו המאות שבאו אחרי 7 באוקטובר.
"אני רוצה להגיד לך שתדע שתמיד אהבתי אותך", אמרה לאה גולדין, מעל קבר בנה. עוד אמרה: "ידעתי, אבל חיכיתי שתקפוץ ותגיד שהכל בסדר". ואנשים אמרו שם שרק עכשיו נסגר הפרק של צוק איתן. "פרק שחיכה להיסגר 11 שנים", בניסוח של אלוף-משנה נתנאל שמכה, מח"ט גבעתי הנוכחי, שהיה קצין צעיר כשגולדין נעלם מתחת לאדמה, ואולי לא העלה בדעתו אז שיום אחד ימצא את עצמו במקום הזה, עומד ליד הרמטכ"ל אייל זמיר, שהניח זר על ערימת העפר, ואמר: "שבת לארץ שעליה נלחמת".
ובאותו הזמן, מרחק מאות קילומטרים משם, פוצצו חיילי הנח"ל את פיר המנהרה שדרכו נחטף הדר גולדין, ומה שנותר ממנו היה ענן אבק אפור שעלה למעלה. וכך, לכאורה, ורק לכאורה, תמה המלחמה ההיא, בעוד שהמלחמה שבאה אחריה, לא נגמרת. בעוד שארבע משפחות, מותשות עד מוות, עדיין מחכות לשובם של אלו שעדיין שם.
"יש מדינה אחת ליד ירושלים", שר עמדי בבית העלמין, "שם עדיין משתוללת מלחמה \ כי אנשים שם מאבדים את העיניים \ לא מחכים לגיבורים באף פינה". ובכל זאת, כמו מדינה שלמה, חיכה גם הוא להדר: "הדר אחי אשר אהבתי, אשר לא הכרתי".
אובדן מהסוג הזה, ומאבקים מהסוג הזה, עם הצער הנורא ושברון הלב שהם נושאים בתוכם, לא נגמרים גם אחרי 11 שנים ועוד שלושה חודשים, גם אם פרק אחד במסע הזה הגיע אל סופו
