את הקריירה המאוחרת של ניל יאנג, שמציין היום (ד') את הגעתו לגבורות, ניתן לחלק לשני חלקים: מחד, ענק הרוק הקנדי מופיע בלי הפסקה וממשיך להוציא אלבומים בקצב שגם יוצרים בני מחצית מגילו יתקשו לעמוד בו; מאידך, הוא נהנה לנבור בארכיון שלו ולהוציא מהדורות מורחבות לכותריו הקלאסיים, לצד אלבומים שגנז לפני 50 שנה, ובערוב ימיו העניק להם צ'אנס נוסף. ויש אפיק נוסף שבו יאנג נותר עקבי, כאילו שאנחנו עדיין נמצאים בקו התפר שבין הסיקסטיז לסבנטיז – האקטיביזם הפוליטי.
יאנג, מכותבי השירים הגדולים בדברי ימי הרוק, אינו טיפוס נוח לבריות. כשהוא מחליט להתעקש – ונדמה שהוא התעקש כמעט על כל צליל לאורך דרכו – קשה לשכנע אותו שאולי אפשר קצת אחרת. דוגמאות יש בשפע, והנה אחת מייצגת: כשהוא רצה להשתחרר פעם מחוזה הקלטות שהיה לו, הגיש למנהלי החברה אלבומים שהתואר "בלתי שמיעים" עושה עימם חסד. זה הצליח לו.
קשה לבחור שיר אחד, מתוך המאות שיאנג כתב, כדי להגדירו. המועמד שלי יהיה לרוב Old Man מאלבום המופת Harvest מ-1972. השיר היפהפה הזה, שבו מלווים את יאנג ג'יימס טיילור בבנג'ו ולינדה רונסטאדט בקולות רקע, עוסק בזקנה. מה ליאנג, שהיה בן 26 כשכתב את השיר, ולסוף החיים? ההסבר שהוא סיפק בעבר לדיסוננס הזה, די מפתיע. בראשית הסבנטיז הפך יאנג, לדבריו, ל"היפי עשיר" (עוד דיסוננס), שבדיוק רכש חווה בצפון קליפורניה. כשסייר בנכס החדש, נתקל בשכנו החדש והמבוגר, שניסה לברר בנימוס כיצד לאדם כה צעיר יש כל כך הרבה כסף. יאנג, שרכש את החווה ב-350 אלף דולר (היום היא שווה הרבה יותר), ענה שמדובר במזל. הפגישה נתנה לו השראה, וכשהיא הסתיימה, הלך לכתוב את אחד השירים הכי יפים וכנים שלו. על הדרך הוא גם הבין שהוא לא באמת היה מאושר מהמקום שבו היה אז.
היכולת להבין היכן אתה עומד, ולאן עליך להגיע, הוציאה מיאנג לא מעט אלבומי מופת. היא גם זו שהפכה אותו למגדלור אמנותי, שנותר כזה גם כשהוא פוסע לתוך העשור התשיעי בחייו.
