לפני 21 שנים בדיוק, בנובמבר 2004, השיקה קשת תוכנית חדשה בז'אנר שזה עתה נחת בישראל, נישק את אדמתה ורץ להשתלט על הטלוויזיה. קראו לה "השגריר", וחוץ מהדמיון ל"המתמחה" בכיכובו של מיליונר אמריקאי מפוקפק בשם דונלד טראמפ, ההבטחה הייתה לגלות את הכוכב הבא של ההסברה הישראלית, שהייתה במצב לא מזהיר בשלהי האינתיפאדה השנייה. את היורש של אבא אבן לא מצאו שם – אם כי למרבה האירוניה אחד המתמודדים הפך בהמשך לחבר דירקטוריון בקשת - אבל הרעיון קנה אחיזה בציבור למשך זמן קצר: אז עוד היה נדמה שהקשיים הדיפלומטיים של ישראל יכולים להיפתר עם קצת כריזמה.
גם לפני המלחמה וביתר שאת אחריה, "הכוכב הבא" נראית יותר ויותר כמו "השגריר: גרסת המחזמר". תפקיד הנציג/ה של ישראל באירוויזיון הוא לא רק הישג מבוקש, ודאי עבור זמר או זמרת בתחילת הקריירה; זאת טבילה שאין דומה לה בנהר אש המורכב מקהלים עוינים, תקשורת אגרסיבית ותחושה לא נעימה של אורחים מעיקים ובלתי רצויים, שבלעדיהם יהיה הרבה יותר קל ליהנות מפסטיבל טראש-פופ. התגברות הקמפיין להדחת ישראל מהתחרות בשנה האחרונה (וגם הפסקת המלחמה לא הסירה את האיום לחלוטין) רק העצים את קריטריון היח"צ היכן שהדבר היחיד שאמור להיות חשוב כביכול הוא כישורים מוזיקליים-בימתיים.
לכן התחזית של קרן פלס בפתיחת העונה, כאילו שהמועמד השנה יוכל "לפתוח כפתור" ולבצע שיר שמתאים ל"בני גילו", נראית ודאית בערך כמו ההצהרות של נשיא ארה"ב על קץ הסכסוך בהסכם מחורר של 20 נקודות. בין איראן, לבנון ואיך קוראים למקום הזה, נו, מתחרז עם חזה, לא בטוח ש"השלום הנצחי" יחזיק אפילו עד הדיון באיגוד השידור האירופי (צפוי להתקיים בחודש הבא). עד לחודש מאי, אז תיערך התחרות, בכלל אפשר לפתוח ולסגור שתי חזיתות לפחות. בקיצור: מוקדם לחלום על "אספרסו מקיאטו" בעברית.
בניכוי העניין הקטן הזה, "הכוכב הבא" היא עדיין מכונת הבידור המשומנת ביותר על המסך, כולל הפיצ'ר שגורם לרוב השופטים והשופטות לסמן כל זמרת טיפה מוכשרת בתור התגלות אלוהית. אפילו סערת החתימה של אסף אמדורסקי על "עצומת האמנים" נספגה במחזור הסקנדלים העשיר וחלפה לה, והוא ממשיך לבאס מתמודדים כרגיל. רציתם שגרה? קיבלתם.
