בסיפור של רן בן-שמעון ונבחרת ישראל בכדורגל, לא ברור בכלל כיצד נטל הראיה מוטל באופן שוויוני גם על הצד שטוען שאסור לאפשר לו להמשיך בתפקידו. זה קצת כמו לערוך דיון בעד ונגד בשאלה "טלוויזיה שהמסך שלה התרסק למיליוני רסיסים קטנטנים – האם חובה להחליף או שכדאי לבדוק אם עדיין קולטים משהו".
ובכל זאת, עבור מי מאיתנו שהטלוויזיה הפנימית שלו איבדה את הצבע והחדות, להלן מבזק מציאות שאמור לעבוד אפילו בשחור-לבן: הנבחרת תחת בן-שמעון היא כמו הצלחה, רק ההפך. לא רק בגלל הכישלון התורן להעפיל לטורניר גדול – זה קרה לכל המאמנים לפניו ב-55 השנים האחרונות, ורובם זכו לשחק באצטדיון ביתי ולא בגלות הונגריה תחת איום מתמיד בחרם – אלא בגלל הפער הבלתי נסבל בין הרב"שיזם (גזלייט בניחוח ניו-אייג') לבין מה שכל אדם עם עין אחת מתפקדת רואה: תוצאות רעות, הרכבים תמוהים, הגנה שכל התקפה נורמלית חגגה עליה כמו מעשנים ששמעו על משאית שהפילה קרטוני סיגריות על הכביש.
כל זה עוד היה נסבל, גם בהינתן הנסיבות הקשות באמת של השנתיים האחרונות וגם כי בסוף מדובר ב"נבחרת ישראל בכדורגל", שלוש מילים שבאופן מסורתי מובילות לציפיות מוגזמות ואכזבה בלתי נמנעת – אבל לקבל בנוסף לכל זה גם מאמן שנשמע כאילו תמיד מישהו מנסה להפריע לו בהרצאת TED מעוררת השראה, זאת כבר הפרת החוזה הבלתי כתוב בין הנבחרת לאוהדים מאז הקדנציה של אברהם גרנט: אנחנו ניכשל כרגיל אבל לפחות לא נבלבל לכם במוח, ואתם תמשיכו לחשוב שיש סדר והיגיון בנבחרת שמייצגת מדינה שבה סדר זה רק בערב פסח והיגיון יש בתשבצים.
אם כך, ניתן לשאול, מדוע בעצם להחליף את בן-שמעון? מי בדיוק יבוא במקומו ומה זה יעזור אם ממילא השוער הראשון של הנבחרת רואה מגרש רק בדוקו-ריאליטי של אשתו הטרייה? התשובה פשוטה: גם אם המאמן הבא של הנבחרת יהיה ChatGPT והוא יחליט שנועה קירל תעמוד בשער בקמפיין ליגת האומות, לא נותנים פרס לנבחרת שההישג הכי מרשים שלה זה לחטוף גול חמישי בדקה ה-91 במשחק שבו הבקיעה ארבעה שערים, גם אם היריבה היא איטליה. יש דבר כזה שנקרא "יעדים" ומי שאמור להשיג אותם נקרא "אחראי"' ואם הוא לא עומד בהם (בהנחה שהם היו סבירים, והם היו) – אז נותנים הזדמנות למישהו אחר. מצד שני, כשמציגים את זה ככה' די ברור למה יש סיכוי לא רע שבן-שמעון ימשיך.
