כהנא חי מתמיד / בתחילת השבוע צוינו 35 שנה להתנקשות במאיר כהנא, ונדמה שהתפאורה אף פעם לא הייתה חגיגית יותר: מי שהיה השם המוקצה ביותר בתולדות הציבוריות הישראלית מחמת גזענות, פשיזם והסתה לטרור, הוא כיום זרם עולה כפורח במיינסטרים, עם מפלגה אחת בקואליציה שהוקמה על ידי תלמידיו ואחיזה משמעותית במפלגות אחרות. זה כולל כמובן את מפלגת השלטון, שפעם כל אנשיה החרימו נאומים שלו בכנסת והיום חלק מחבריה וחברותיה נשמעים כמו נאום שהוא כתב. אחד מהם, ח״כ ניסים ואטורי, אפילו אמר שהיום כהנא היה מקבל פרס ישראל. ובכן, למה לא אחרי מותו? אפשר לשלוח לו את התעודה לגן עדן.
פעם, ידיעה על אישי ציבור שהגיעו לאזכרה של כהנא הייתה מעוררת מהומה רבתי. היום, העובדה ששני ח"כים (לימור סון הר-מלך ויצחק קרויזר) פקדו את האירוע היא בקושי אייטם. לא מסתערים עליהם בקריאת "תומכי טרור" כפי שעושים לכל ח"כ ערבי על הרבה פחות, לא דורשים מהקולגות והמנהיגים הרוחניים שלהם לגנות, לא מצפים מכל מרואיין רלוונטי לקחת אחריות בשם הציבור שהוא כביכול מייצג. לכל מוטרפי פרשת הפצ"רית, שמהגגים על "הנזק בהסברה", נוח פתאום לשכוח מהי המשמעות של נוכחות הכהניזם בלב הממסד.
יש כמובן קשר בין הכשרתו של הכהניזם לרפיסות המוחלטת (בואכה עידוד ותחזוקה) של רשויות המדינה והאדישות הציבורית כלפי תופעה שמגיעה לשיאים בימים אלו: האלימות היהודית כלפי פלסטינים בגדה המערבית. אפילו התיוג המקובל והמכובס, "עימותים", כבר לא מחזיק מים נוכח תמונות ברורות ועדויות חותכות (שאותן מקפיד להביא עמיתי עודד שלום במוסף זה) של הצתות בתים ומכוניות, תקיפות פיזיות של קשישים וקשישות, השחתת רכוש וגם פגיעה בבעלי חיים, למקרה שמישהו חשב בטעות שכבשים יזכו ליחס אחר בהיותן "בעלי חיים" (הפלסטינים, כידוע, הם פחות מזה).
"המציאות שבה נוער שוליים אנרכיסטי פועל באלימות נגד חפים מפשע ונגד כוחות הביטחון היא מציאות בלתי נסבלת וחמורה ביותר, שיש לטפל בה ביד קשה", הכריז אלוף פיקוד מרכז, אבי בלוט, כאילו שהוא לא יודע שאותו "נוער שוליים אנרכיסטי" מגובה בזרוע מדינית חזקה וזרוע רבנית מתמרצת, שבכוחן הפוליטי מונעות אפילו איזו פעולת מלמול (שלא לדבר על השבת הצווים המינהליים) אחרי שכ-100(!) יהודים פלשו השבוע לכפר בית ליד, סמוך לטול-כרם, והרימו שם עוד מחווה לאירועים נוראיים מתקופות חשוכות.
ובינתיים, גופי תקשורת שמנהלים קמפיין נגד "השתלטות הממשלה על התקשורת", מגרדים בפדחת ונושמים שבע פעמים לפחות לפני שמשתמשים בביטוי "טרור יהודי". הקטינה לעשות אדוה דדון (עיתונאית בכירה) מחדשות 12 (הערוץ הכי נצפה במדינה), כששאלה מייסד בית ספר לאמנות, גבר בן 76 שהגיע לסייע לפלסטינים במסיק הזיתים, אם אולי הוא "זימן" את הלינץ' שניסו לבצע בו. הסיבה: הוא הביא מצלמה. באמת, פרובוקציה בלתי נסלחת, ודרושה עיתונאית שמכירה אותה לפני ולפנים כדי לחשוף את המזימה.
הנחמה: לפחות היא לא טענה שהוא התלבש חשוף מדי.
עולים בגורל / עירית ענבי כבר מזמן לא מגישה את הגרלות מפעל הפיס, אבל אפשר ללהק אותה לענף לוטו חדש: המלחמה הבאה. אתם מנחשים: האם תהיה זאת איראן, למרות שכבר נמסר לנו שהבעיה נפתרה/הושמדה/פוצפצה? לבנון, שהמבצע הבא שם נגד חיזבאללה מדווח זה תקופה כעניין של זמן? עזה, שם ייתכן שלא ניתן להחזיק "הסכם" שיש בו יותר חורים מגבינה? ואולי זאת "סתם" תאונת דרכים, עוד מלחמה ללא אות עם 400 קורבנות בשנה האחרונה. הכדורים כבר מסתובבים: תכף נראה מי יעלה בגורל.
סליחה ייצוגית / נדמה שהמתחרה היחיד ליוקר המחיה בתחום האינפלציה הוא טרנד בקשות "סליחה" קולקטיביות מטעם דמויות שלא טרחו לבקש (או שאולי המייל הגיע לתיבת הספאם) רשות בטרם הפכו את החרטה שלהן – עניין מבורך כשלעצמו – לאירוע רב-משתתפים, מגזרים וקהלים. סליחה ייצוגית.
הגדיל לעשות בן כספית, שביקש "סליחה" משמחה ולאה גולדין "בשם מדינת ישראל, בשם ממשלות ישראל, בשם התקשורת כולה, בשם מערכת הביטחון, בשם כלל המערכות". ובכן, ובלי קשר בכלל לדיון עצמו, דרושה חשיבות עצמית בגודל כוכב לכת (או כוכב טלוויזיה) כדי שאדם כלשהו, ואפילו נושא משרה ממלכתית, ימנה את עצמו חד-צדדית לנציגם של כל כך הרבה גופים, מנגנונים וציבורים. ככל הידוע, כל עמדות המפתח במקומות הנ"ל מאוישות על ידי בכירים מעל גיל 18, צלולים בדעתם, כך שאפשר לדרוש מהם להביע חרטה ולא לדבר בשמם ולהכליל את כולם, שזה לא רק נפוח ויומרני אלא קצת חותר תחת הקונספט של לקיחת אחריות. תודה וסליחה.
בשלוש מילים / מה שבוער עכשיו.
המלצה: רצח כתוב היטב / במקרה של ההתנקשות בנשיא ה־20 של ארה"ב, ג'יימס גרפילד, נדמה שלפני ה"לזכור ולא לשכוח" צריך לבוא "לדעת ואולי לזכור". "מוות ממכת ברק", מיני־סדרה חדשה בנטפליקס, מנסה לתקן קמעה את ההזנחה ההיסטורית עם הצגה נהירה ומשוחקת נהדר של הסיפור על "האיש מאוהיו" (מייקל שאנון העוצמתי כתמיד) ושל צ'ארלס גיטו (מתיו מקפדיין הגאון מ"יורשים"), השרלטן האופורטוניסט שבסוף רצח אותו.
