יש משהו מגוחך (וגם מידה מרשימה של צביעות) במהירות ובגמישות שבה דילגו כל אותם אנשים שאמרו שאין לנו מה למכור מול איטליה ונורווגיה (כמו גם מול צרפת, בלגיה ואיטליה בליגת האומות) להסתערות המתוזמנת על צווארו של המאמן רן בן-שמעון בתביעה לזרוק אותו מהנבחרת. כולנו ידענו שמדובר בקמפיינים אבודים שכל מה שניתן לעשות בהם הוא לבנות – תוך כדי תנועה בשדה מוקשים – סגנון, שיטה ושלד יציב לנבחרת, אבל הרביעיות והחמישיות נתנו תחמושת נוחה לפופוליסטים. אם המשחק המשוגע מול איטליה היה נגמר ב-4:4, המחסנית שלהם הייתה נראית קצת אחרת, תודו.
נוח לחבוט במאמן. במקרה של נבחרת ישראל של השנים האחרונות, ראוי להפנות את המבט גם אל השחקנים. או בפרפרזה לסלוגן בקמפיין הבחירות של קלינטון ב-1992, אני רוצה לצעוק פה: "זה השחקנים, טמבל". הנבחרת שלנו לא כזו איכותית כמו שסיפרנו לעצמנו.
תסתכלו רגע על השחקנים הבכירים של נבחרת ישראל. אנחנו אוהבים להתפייט על הטכניקה העילאית של כוכבינו הנוצצים, משדכים אותם בהינף דריבל למועדונים הגדולים באירופה, בעוד אלה מתקשים לאסוף דקות בקבוצות בינוניות מהדרג השני והשלישי ביבשת. מנור סולומון מתאדה בוויאריאל, אוסקר גלוך לא מתבלט מדי באיאקס, ודניאל פרץ בילה יותר דקות ברחבת הריקודים בחתונתו מאשר ברחבת המבורג, העולה החדשה לבונדסליגה (וגם עומרי גלזר לא משחק בבלגרד). לצידם אמורים לסייע מוחמד אבו-פאני (עולה בעיקר מהספסל בפרנצווארוש), ענאן חלאילי (שחקן הרכב בסן-ז'ילואז) וחבורת החלוצים שחלמה אירופה ומצאה את עצמה בערי המקלט בארה"ב. ועוד לא דיברנו על הגנה שבנויה על בלמים שנכנסים לפאניקה מול לחץ גבוה של ירדן שועה, מהשחקנים היותר "עייפים" בליגה המזרח תיכונית שלנו.
ברור, רב"ש עשה לא מעט טעויות. מהתעלמות משחקנים בכושר טוב (מי אמר גאנדלמן?), בחירת הרכבים ועד הנטייה לערבובים שמעוררת לא מעט אנטגוניזם נגדו. אבל הוא, בשונה מקודמיו (בעיקר בניון וחזן), הצליח לייצר יותר שקט בנבחרת, פחות פרשיות, פחות חמיצות וליכד סביבו חבורה מגויסת. זה לא מעט בשלב זה של חיינו. בעיניי הוא גם יותר קשוב, לא ננעל בתפיסותיו והכי חשוב – מנסה לשחק כדורגל אמיץ. לא תמיד הכלים שעומדים לרשותו הכי איכותיים או בכושר משחק, אבל הוא לפחות מעז.
