חוט אחד מחבר בין ההחלטה של שר הביטחון לסגור את גל”צ לבין התנגדותו של ראש הממשלה להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולהאשמת היועצת המשפטית לממשלה כמעט בכל דבר אפשרי: בכל המקרים אנו חוזים בפוליטיקה של טינה והתנגדות לסדר הקיים, ללא שום הצעה לאלטרנטיבה. העיקר טמון בהתנגדות.
בכל מקרה כשלעצמו אפשר למצוא נימוקים לכאן ולכאן. אפשר לחשוב שגלצ מציעה קו שמאלני מדי או ימני מדי – אבל הפתרון הוא, מן הסתם, לאפשר ריבוי קולות. אפשר לחשוב שחיילים אינם אמורים לעסוק בתכנים בעלי גוון פוליטי, אבל אם כך – הפתרון הוא להסתייע בפרשנים שאינם חיילים, ולנתב חיילים לעיסוק בדיווחים חדשותיים ובתוכניות שאינן נוגעות בפוליטיקה עצמה. אבל לסגור את התחנה זהו פתרון קנטרני שאינו מועיל משום בחינה. שכן לא רק שגלי צה"ל היא כבר חלק מהמורשת הישראלית ומבטאת את הייחודיות של צה"ל, שאינו רק צבא מקצועני אלא גם צבא העם – גלי צה"ל מכשירה חיילים בתחום שאינו פחות חשוב מהלחימה עצמה, תקשורת. בעידן שבו אנשים, בוודאי צעירים, צורכים את המידע שלהם מרשתות חברתיות, פודקאסטים וכולי, יש משהו מעט מיושן וארכאי במאבק נגד גלי צה"ל דווקא עתה, כשהרדיו המסורתי איבד מיוקרתו.
באותו אופן, גם הכרזת נתניהו על התנגדותו לוועדת חקירה ממלכתית משום שאינו יכול לסמוך על זהות החוקרים ועל עמדתם, מגוחכת. שכן עצם הרצון שפוליטיקאים יקבעו מראש מי יהיו אלה שיחקרו אותם עומד בניגוד להיגיון של הקמת ועדת חקירה ממלכתית ובלתי תלויה – חוק שנחקק אגב בעקבות מאבק ממושך של בן-גוריון נגד הפוליטיקאים של מפלגת השלטון דאז, מפא"י, שגם הם רצו לקבוע בעצמם מי יחקור את פרשת "עסק הביש" בשנות ה-60.
אדם שעומד לחקירה או למשפט לא יכול לקבוע מי יחקור אותו. במקרים מסוימים אפשר לערער על זהות השופט או החוקר אם הוא נגוע בניגוד עניינים. לו, למשל, אהוד ברק ימונה כאחד מאנשי הוועדה, מובן שנתניהו יוכל לערער לבג"ץ, שכן ברק אמנם בעל ניסיון ביטחוני אך דעותיו ידועות. אבל יש בישראל מספיק מומחים שאינם מזוהים פוליטית, כמו, למשל, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר שאול מופז. ומה גם שכל עוד ועדת החקירה הממלכתית לא הוקמה – איך ניתן לטעון נגד זהות אנשיה? ובכלל, עקרונית, האם נתניהו מאמין שיש ועדת חקירה שלא תמצא אותו אחראי – לאו דווקא אשם – לאירועים שהתרחשו תחת כהונתו?
באותו אופן גם הביקורת על היועצת המשפטית לממשלה מתעלמת מכך שמעצם מהות תפקידה היא אמורה במקרים מסוימים להגביל את השלטון כדי לשמור על החוק. אפשר להתנגד לדעותיה ולהמלצותיה, אבל אי-אפשר להתלונן על עצם הקפדתה על החוק. הרי גם אם תפקיד היועץ המשפטי יפוצל וגם אם היועצת תוחלף באחרת – ההקפדה על החוק מטעם רשויות החוק והאכיפה צריכה להימשך.
למעשה, הבעיה של הקואליציה הנוכחית היא לא בעמדות שלה, אלא בהיעדרן. אין לה אלטרנטיבה למשפט נתניהו או לצורך לחקור את מה שהתרחש בשדה תימן אם התרחשו שם דברים שאינם חוקיים. היא פשוט מתנגדת לעצם המשפט או לחקירה. מובן מאליו שבכל אלה צריכים לדאוג שהמערכת תתנהל ביושר והגינות. אבל התנגדות בשם ההתנגדות, כפי שהממשלה הנוכחית עושה גם בנוגע לגלי צה"ל וגם בנוגע לוועדת חקירה ממלכתית, היא לב הבעיה הפוליטית בישראל כרגע.
עצם הרצון שפוליטיקאים יקבעו מראש מי יהיו אלה שיחקרו אותם עומד בניגוד להיגיון של הקמת ועדת חקירה ממלכתית ובלתי תלויה
