נל הרפר לי תישאר סופרת של ספר אחד. באפריל הבא ימלאו 100 להולדתה ובפברואר הקרוב יצוין עשור למותה, וזוהי סיבה למסיבה בעיניים מו"ליות, בייחוד בארה"ב, שבה אין אדם משכיל שלא קרא את הרומן 'אל תיגע בזמיר' (1960), ולפחות שצפה באדפטציה הקולנועית זוכת האוסקר שלו בכיכובם של גרגורי פק ורוברט דובאל (1962). אולי יש מי שעדיין יתפלא שלא תמיד קיימת חפיפה בין עבודת המו"ל, המסחרית והחותרת לרווחים, ובין העבודה היצירתית, האמיצה והעדינה, שקשורה במושג 'ספרות', ואמנם הסופרת האמריקאית ילידת אלבמה נל הרפר לי היא מותג ספרותי יציב ויוקרתי, גם מבחינה רווחית וגם מבחינת ההשפעה התרבותית, ובצדק. זה לא רק בזכות כתיבתה המופתית, הבהירה והאמינה, שיצרה את הגיבורה ג'ין לואיז פינץ', היא סקאוּט החכמה, יתומה מאם בת שמונה, שנגעה ללבבותיהם של כמעט כל קוראיה — ולא שמעתי מעולם על ילד או בגיר שקרא את 'אל תיגע בזמיר' ולא אהב אותו — אלא בזכות תפיסת הצדק המעוותת שהרומן מציג, בזכות המראָה המפוכחת שהציב מול החברה האמריקאית הדרומית והגזענית, הצבועה והאלימה, ומול החברה המערבית בכללה. לי עיבדה את חומרי הילדוּת שלה משנות ה-30 של המאה הקודמת, זמנים של הפרדה גזעית מתועבת, לכדי סיפור על-זמני, בה בעת רב-קסם ורב-רושם, שהוא גם סיפור התבגרות בלתי נשכח וגם אבן דרך במאבקים למען זכויות אדם.
אביה הביוגרפי היה עורך דין, עורך עיתון וחבר בבית הנבחרים של אלבמה, שבראשית ימי הקריירה שלו כעורך דין הגן על אב ובנו, שחורים שניהם, שהואשמו ברצח אדם לבן שהיה בעל חנות. לי הפסיד את התיק ושניהם נתלו, כי עונש מוות לעולם אינו מבטיח צדק. ב'אל תיגע בזמיר', שעליו זכתה לי בפרס פוליצר, אביה של סקאוט, האב היחידני אטיקוס פינץ', גיבור ספרותי נערץ בזכות אנושיותו הבלתי מתפשרת והבלתי מושלמת בעליל, מחליט לסנגר על גבר שחור צעיר והגון בעל מוניטין ללא רבב, שמואשם באונס של נערה לבנה בת 19.
1 צפייה בגלריה
(הרפר לי ומרי בדהם, השחקנית בסרט 'אל תיגע בזמיר' | צילום: Alexandre Fuchs/ Getty Images)
לי פירסמה את הרומן תחת הכותרת 'אטיקוס', אבל מהר מאוד שינתה אותה, מהלך שמעיד, להערכתי, על שגיאה של הוצאת הספרים, לא שלה ככותבת שמפרסמת לראשונה. הכותרת בשפת המקור, משהו כמו "להרוג ציפור שמחקה קולות" מתייחסת להוראות ההפעלה שנתן האב לילדיו, לאחר שהעניק להם רובי אוויר כמתנה לחג המולד. אתם יכולים לפגוע בציפורים, אמר, אבל זה חטא להרוג ציפור מסוג כזה שאינו מזיק לגידולים בגינה ורק משמיע קול נעים לאוזן, רק שר לנו מכל הלב. המילה האנגלית mock משמה של מין הציפור mockingbird מזמנת אסוציאטיבית גם את מושג המדומֶה או המזויף, יהיה זה למשל יחס או משפט. המסר המטאפורי נספג אצל סקאוּט כאשר הרג מתרחש בעיירה והיא מבינה מי מסובב את הסיפור לטובתו.
'אל תיגע בזמיר' נמכר בלמעלה מ-42 מיליון עותקים עד היום, וממשיך למכור מאות אלפי ועד מיליון עותקים בשנה, ולהימנות עם רשימות הספרים שכל אדם צריך לקרוא לפני מותו, והן נכונות. ישנה אפילו רשימה שבה הוא במקום הראשון, לפני התנ"ך. הצלחתה המטאורית של לי כשהייתה בשנות השלושים לחייה גררה את מה שהצלחה מסוג זה גוררת בדרך כלל אצל סופרים גדולים — הימנעות והתרחקות. היא נמנעה מלכתוב עוד ספר, כי מי יכול להשוות או להתעלות על משהו מושלם, וגם סירבה להתראיין והעידה בפני חבריה שבעד שום סכום לא תהיה מסוגלת להתמודד עם הדחק שבפרסום נוסף.
רומן נוסף פרי עטה אכן פורסם לפני כעשור, כשלי הערירית הייתה כבר כמעט עיוורת לחלוטין והתגוררה במוסד סיעודי. עלילתו של 'ניצב כל הלילות', ששווה לקראו, מתרחשת כעשרים שנה לאחר התקופה שעל אודותיה סופר ב'אל תיגע בזמיר'. על אף שהוא חושף טפח על אודות דמותו המורכבת של אטיקוס, שנחשב למצפן מוסרי, יש יסוד להנחה כי לי כלל לא הייתה מעוניינת בפרסומו, ובעלי אינטרס השפיעו עליה שיתפרסם.
לי אהבה ספרות משחר נעוריה, והתנסתה בכתיבה יחד עם חברה הטוב, טרומן קפוטה. היא למדה ספרות במכללה ועזבה לימודי משפטים, למורת רוחו של אביה, כדי לעבור לניו-יורק ולהיות סופרת. רק לאחר שקיבלה כסף במתנה כדי שתוכל לממן את חייה במשך שנה ולכתוב, היא השלימה כתב יד לאוסף סיפורים קצרים, אותו הגישה להוצאות ספרים. כולן ענו לה שכדאי לה להפוך את הסיפורים הקצרים לרומן. היא עשתה זאת תחת טיפוחה של העורכת של הוצאת ג'יי. פי. ליפינקוט אנד קוֹ, טָאי הוהוף, שהאמינה בה, הרעיפה עליה חום ועידוד ועבדה איתה באופן קרוב במשך שנתיים תוך מתן הערות שגרמו ללי להבין את הפרויקט הספרותי שלה-עצמה, עד שהקטעים הפכו לרומן המופת.
• • •
האנתולוגיה 'ארץ הנצח המתוק' מאת לי, ראתה אור לאחרונה בכריכה מהודרת, ממותגת כספר-מתנה, ולאחר מסע יחסי ציבור מנוהל היטב, שבמהלכו התראיינו האחיינים המרוצים שלה (ללי לא היו ילדים) כמחפשי אוצרות שגילו תיבת זהב, וסיפרו שתמיד ידעו שיש לדודה כתבי יד לסיפורים שמעולם לא פורסמו בדפוס, אבל לא היה להם מושג איפה הם, והם נמצאו לאחר מותה בדירתה בניו-יורק.
האנתולוגיה הקצרה כוללת כמה סיפורים קצרים ממעבדת הכתיבה של לי, שרובם נדחו על ידי כתבי עת, כנראה כי התמקדו באוסף רשמים דמויי רפורטז'ה על העיירה בדרום ועל החיים בניו-יורק, ולא צייתו להגדרה של עלילת סיפורת, גם לא להגדרה רחבה שלה. לי מצטיינת בהתבוננות ובכנות, בייחוד כשהיא מתארת את הדמויות צרות האופקים מעיירת ילדותה, למשל דמות של עורכת דין שמעוניינת שההפרדה הגזעית תימשך לנצח, אבל מאוד מחבבת את הגנן השחור והמשכיל שלה, שמפתיע אותה כי אינו דומה, לדעתה, לשחורים שמישהו אי פעם הכיר.
לי מתוודה על הלקח הראשון שלמדה לגבי אינטראקציות עם הגזענים שאיתם גדלה: "אם את לא מסכימה עם מה שאת שומעת, תחבי את לשונך בין השיניים ונשכי אותה חזק". השתיקה הזאת היא ערך עבור לי, כמו גם הומור, וללי היה חוש סאטירי נשכני, מאוד לא מתקתק, שמעיד על כך שהעורכת שלה כנראה רצתה לפשט את אופן ההתבוננות שלה לכדי ריאליזם כֵּן כדי לא לסבך את קוראיה במורכבות שבה הבחינה.
באסופה נכללים גם כתבים שאינם סיפורת, כמו מכתב לאופרה ווינפרי מ-2006, שבו סיפרה לי על כך שאינה זוכרת מתי למדה לקרוא, כי בזכות כר הגידול המשכיל שלה הגיעה לכיתה א' כשהיא כבר קוראת. לי מתוודה על זכות היתר שהייתה לה, לעומת בני המשרתים האפרו-אמריקאים, שנאלצו לרכון בבית הספר כמה תלמידים על ספר אחד. זהו מכתב אנכרוניסטי בטעם ישן, בזכות ספרי נייר ונגד מחשבים, ועדיף היה לחזור ולקרוא מ'אל תיגע בזמיר' את דבריה המרהיבים בכנותם הפגיעה של סקאוט: "מעולם לא למדתי לקרוא... נדמה היה לי כי הקריאה ניתנה לי כפי שניתנה היכולת לכפתר את מכנסי בלי להסתכל בכפתורים... לא אהבתי לקרוא. הלא אין אדם אוהב את הנשימה".
זהו אינו ספר לקריאה בישיבה אחת, אלא לפתיחה בכל פעם עבור קטע אחד, מיושן ולא מהוקצע. הוא יספק את מי שמתגעגע אליה, את יורשיה ואת חוקריה. אני אזכור ממנו קטע שבו הגדירה לי אהבה כרגע שבו אתה נפרד מעצמך, כרגש מטהר. "סבל מעולם לא טיהר אף אחד", כתבה. "סבל רק מעצים את הדחפים כלפי עצמנו. כל מעשה אהבה, לעומת זאת, קטן ככל שיהיה, מפחית את אחיזתה של החרדה. נותן לנו טעימה מהמחר ומקל על עול הפחדים שלנו. אהבה היא איננה מידה טובה. גמול האהבה הוא שלוות נפש, וזו היא מטרת התשוקה של כל אדם". •
The Land of Sweet Forever: Stories and Essays // Harper Lee } Harper } 224 pp
באסופה נכללים גם כתבים שאינם סיפורת, כמו מכתב לאופרה ווינפרי מ-2006, שבו סיפרה לי על כך שאינה זוכרת מתי למדה לקרוא, כי בזכות כר הגידול המשכיל שלה הגיעה לכיתה א' כשהיא כבר קוראת. לי מתוודה על זכות היתר שהייתה לה, לעומת בני המשרתים האפרו-אמריקאים, שנאלצו לרכון בבית הספר כמה תלמידים על ספר אחד
