ברווזון מכוער, ברבור ובת ים קטנה // הנס כריסטיאן אנדרסן } מדנית: דנה כספי } איורים: שלו גיל } טל-מאי } 174 עמ'
מסופר על הנס כריסטיאן אנדרסן כי בימיו האחרונים, בעודו גוסס במיטתו, זימן אליו את המלחין שמינה לכתיבת המוזיקה להלווייתו המתקרבת, והורה לו: "רוב מי שילכו אחרי ארוני יהיו ילדים. עליך להתאים את הקצב לטפיפתן של רגליים קטנות". ב-150 השנים שחלפו מאז טפפו מיליוני רגליים קטנות ברחבי העולם בעקבות אנדרסן, ואגדותיו הנצחיות נקראו בידי דורות של ילדים ועובדו שוב ושוב לשלל פורמטים ספרותיים, תיאטרליים, קולנועיים ומוזיקליים. באופן אירוני, דווקא בגלל השפע הזה יש לילדים בימינו גישה מועטה לסיפוריו המקוריים, בלי קיצור, ריכוך או תיווך של דיסני. לכן יפה עשו בהוצאת 'טל-מאי' כשהוציאו אסופה חדשה של 15 מאגדות אנדרסן בגרסתן המלאה, בתרגום מצוין מדנית של דנה כספי. האסופה מכילה תמהיל מוצלח של אגדות מוכרות יותר ופחות, והקריאה בה מזכירה את כל הסיבות לגדולתו של אנדרסן.
במידה רבה אפשר לומר שאנדרסן היה סופר הילדים המודרני הראשון. ספרות הילדים לא היוותה קטגוריה ספרותית מובחנת עד כמאה שנה לפני הולדתו, וכאשר נוצרה ככזו, עברה חבלי לידה קשים שעיקרם בטקסטים לימודיים-חינוכיים. האגדות, שאנו נוטים לשייך כיום למדף הילדים, נולדו במקור כסיפורים שיש בהם אלמנטים תרבותיים-פוליטיים מתוך ועבור עולם המבוגרים, כמו האגדות החצרוניות של שארל פרו או האגדות המייצגות ומגדירות את רוח העם באוספי האחים גרים.
אנדרסן היה הראשון ששיווה לנגד עיניו את הילדים וכיוון אל שפתם, נפשם ועולמם. למרות שעסק לעיתים במלכים ובנסיכות הם לא היוו את מרכז גוף יצירתו, והוא אף מיעט למקם את עלילותיו בארצות רחוקות ולהציג בהן דמויות מבוגרים. את מקומם של אלה תפסו ילדים (בעיקר ילדות), צעצועים, בעלי חיים וצמחים, המתנהלים במרחב הביתי או בסביבתו הקרובה: חייל הבדיל שמתגלגל מחדר הילדים לתעלות הביוב וחזרה, איש השלג שחייו הקצרים עוברים עליו בשיחה עם הכלב בחצר הבית, הסביבון והעלמה כדור שמנהלים סיפור אהבה שלם בין מגירת הצעצועים לפח האשפה, ומוכרת הגפרורים הקטנה שרואה מחזות של חלום ואמונה ברחוב העירוני המטונף והקפוא. כל אלה לא רק מקרבים את הפנטסטי אל עולמם היומיומי של הילדים, אלא הופכים את היומיומי לפנטסטי, או כפי שהיטיב לנסח ג.ק צ'סטרטון, "אנו חייבים לאנדרסן את ארץ הפלאות של הרהיטים... האופן שבו הנפיש חפצים חסרי נפש לא היה אלגוריה קרה וגמלונית; הייתה בו מהות אמת של אלוהות דוממת המתגלמת בדברים שהינם".
כאשר אנדרסן כתב על מלכים ונסיכות, הוא השתמש בהם כדי לכוון חיצי ביקורת חברתיים ופוליטיים, דבר שלא היה קיים ברוב אגדות העם, שראו במלכות יעד נחשק. 'בגדי הקיסר החדשים' שלו צוחק על התרבות החצרונית החנפנית, 'הזמיר' מבקר את המהפכה התעשייתית והסגידה למעשה ידי אדם וזניחת הטבע, ו'מוכרת הגפרורים הקטנה' מציב מראה בהירה ונוקבת בפני החברה העירונית המודרנית שזנחה את הקהילתיות ומפקירה ילדים עניים למותם, פשוטו כמשמעו.
במוות נעוץ הבדל נוסף בין אנדרסן לכותבי האגדות שקדמו לו. ההיסטוריונית ריקרדה הוך תיארה את האגדות המסורתיות ככאלה שבהן "אפשר לקשור את העלילות הנוראות ביותר, כגון שהמלך הזקן רוצה לשאת לאישה את בתו היפה, או שהאם החורגת מתנקשת בילדים היתומים, או שהפיה הנוראה מקללת קללה קשה את הילד החף מפשע. אבל לעולם ותמיד מסתיימת הזוועה בדרך של שעשועים, באופן בטוח, על ידי ניצחון הטוב והיפה וכיליון הרע והמכוער".
אצל אנדרסן, לעומת זאת, הסופים לא היו תמיד טובים. לא פעם נכחו בהם שיברון הלב והמוות, מה שמעיד על מחויבותו לא לניהול הסדר החברתי כפי שנהגו קודמיו, אלא לשיח כן ופתוח עם קוראיו הקטנים על כל מה שיפה ונפלא וגם קודר ומכאיב בהיות אדם. שכן המודרניות של אנדרסן באה לידי ביטוי גם בהתמקדות ב"אני" - אגדותיו עסקו רבות במצבו הנפשי של היחיד, ברגשותיו ובעמידתו מול הזמן, העולם והזולת. הן נבעו מתוך ניסיון חייו כאדם שחווה דחייה, עוני, בדידות וכמיהה להגשמה עצמית ולאהבה, וכוונו לכל הלבבות שחוו דברים דומים, כלומר הלבבות כולם: הברווזון המכוער שאינו מוצא את מקומו בעולם וכמעט טרף את נפשו בכפו, עץ האשוח הקטן שבטוח כי עוד רגע יזכה לגדולה אך מסיים את דרכו כערימת זרדים יבשים מבלי ליהנות באמת מרגעי האושר המעטים, הקטנים והחמקמקים של החיים, אצבעונית שצמאה לחירות ולאהבת אמת, וכמובן בת הים הקטנה שמוכנה לסבול לא רק למען האהבה, אלא בעיקר עבור נשמה בת אלמוות המסוגלת לחוות את כל מה שאנושי — כולם רסיסים מנשמתו של אנדרסן, בהם דורות של קוראים רואים את השתקפותם, על האור והאופל שבה, גם 150 שנה אחרי מותו. •
