הן גדלו באותה המועצה האזורית, בקיבוצים שכנים, לא רחוקות בגיל, אבל לא באמת הכירו. גם בתוך המאבק, חודשים אחרי השבעה באוקטובר, שמותיהן היו מוכרים זו לזו, אבל לא מעבר לזה. "ידעתי מי הם והם ידעו מי אנחנו", אומרת מור גודארד, בתו של מני גודארד, שגופתו עדיין בעזה, על נעם כץ, בתו של ליאור רודאיף שגופתו הושבה לישראל בשבוע שעבר. "כולם במטה אמרו לנו שאנחנו ‘משפחות נורא דומות׳, אבל החיבור עוד לא קרה״.
לבסוף, הצטלבו דרכן כשנעם נאמה עם אחותה של מור, בר גודארד, בכיכר החטופים. ״שתינו היינו בהיריון בשבעה באוקטובר״, אומרת נעם. ״גם כשקיבלנו את הבשורה על אבא, חלקנו את הרגע עם מור וגל. המשפחות שלנו מחוברות״.
"כולם אמרו לנו שאנחנו אותו דבר", מסבירה מור, "משפחה של ארבעה אחים, אוהדי הפועל תל אביב שרופים, קול דומה במטה שאמר שהחיים צריכים גם לחזור לפעום. זה לא היה פופולרי בהתחלה, אבל זה היה ערך שלנו. וגם שלהם". "היה חיבור טבעי", מאשרת גם נעם, "כאילו גדלנו בבתים מאוד דומים״.
כך למשל, בהחלטה סימבולית, הם גם הלכו יחד למשחק של הפועל תל אביב. "אבא תמיד אמר שלהיות אוהד הפועל זה לא כדורגל, זאת דרך חיים״, אומרת מור. ״הם הפסידו במשחק, ברור, אבל התמיכה שלהם מאז השבעה באוקטובר הייתה מדהימה".
בשבועות האחרונים, עם השבת החללים החטופים, כל אחת מהן הייתה בצד אחר של הרולטה האכזרית. ״זו התקופה הכי איומה בכל המאבק״, משתפת מור בזמן שעוד לא זכתה להתאחד עם אביה. ״אתה הכי קרוב והכי רחוק. אתה מגייס כוחות של עשייה, אבל אבל ותנועה קדימה לא חיים ביחד. אנחנו צריכות סוף. לא סגירת מעגל. איזה מעגל אני סוגרת בדיוק? אבל צריך סוף כדי שנוכל להתחיל לקום״.
גם נעם מכירה את התחושה הזו. ״אחרי שנחתמה העסקה, הבנו שפגישה זה אף פעם לא בשורה טובה", היא מספרת, "היינו ביחד מור ואני כשהודיעו על אבא, ובשעות שלפני ידענו שזה עשוי להיות אחד האבות שלנו. כשקיבלתי את ההודעה אמרתי למור: ׳אבא שלי חוזר, אני מצטערת׳״. ״ואני מיד חיבקתי אותה ואמרתי לה שהיא לא צריכה להצטער״, מוסיפה מור. ״מה שעושים לנו, למשפחות, זה בלתי אפשרי. אני חודש לא ישנתי לילה. כל הזמן מחכים לדפיקה בדלת שלא מגיעה".
גם הקרב על הזיכרון מעסיק אותן כעת. ״הבן שלי בן שש שאל אם יתנו לו לראות את השלד של סבא", מציינת נעם, "הם רצו ודאות. לדעת שסבא קבור פה. זה סוף עצוב, אבל סוף שאנחנו מייחלים לו״. גם מור חווה את אותם הקשיים. ״הבת אמרה למטפלת הרגשית שלה ׳פעם אמא הייתה שמחה והיום אמא עצובה׳. הילדים לוקחים תפקיד, מנסים לשמח את אמא. זה לא משהו שילד אמור לשאת״.
״אני מפחדת שהזיכרונות מאבא ייעלמו", מוסיפה נעם, "כל פעם שיש סיפור אני רצה לצלם, והגדול אמר לי לא מזמן: ׳הפעם אל תצלמי. אני מספר רק לך׳. אני מפחדת שהזיכרונות יישכחו, הזמן אכזר". "אני תוהה כמה הם יזכרו באמת, וכמה יהיה מה שאנחנו נספר להם", מסכמת מור מצידה, "אבל דבר אחד בטוח: הם יגדלו לדעת שנלחמנו. על המשפחה. על הערכים שלנו. על הזכות לקבל סוף״.
