• נינט טייב – "אולי יכולתי יותר". הסינגל החדש של נינט יכול למשוך עניין רק כי הוא של "נינט", ויש בו חושפנות של אדם מפורסם שעבר משבר וחיפש במה להיאחז כדי לא לטבוע במערבולת של פחד ורגשות אשם. אבל מגיע ל"אולי יכולתי יותר" הרבה יותר, משום שהוא קודם כל שיר יפהפה, שבו סופת הברקים שבוקעת לנינט מהגרון פוגשת לחן והפקה אלגנטיים של דודו טסה (שגם השתתף בכתיבה עם נינט וגלעד כהנא) ועיבוד מיתרים נהדר של דניאל קורן. השיר אמנם של נינט ועליה, אבל רבים ורבות יכולים למצוא את עצמם בתוכו אם ינטרלו את רעשי הרקע.
• כהן, אפרת גוש וקותי – "תן לי את הכוח". מגמת איסוף השברים בולטת גם כאן: שיתוף פעולה בין קותימאן, הראפר כהן ואפרת גוש. כל אחד מביא לשולחן את האסים שיש לו בשרוול: הגרוב המתקתק של קותי, גוש בתפקיד הסירנה הכריזמטית וכהן על הראפ המשונן. שיר שמבקש כוח, אבל משתדל גם להעניק אותו.
• רן דנקר ושי המבר – "מה שיבוא". מדובר כנראה במגמה פוסט-מלחמתית, והנה עוד שיר שמחפש נחמה וגם מנסה להציע אותה: דנקר מאמץ פוזה אריק-איינשטיינית, המבר צוברת עוד נקודות בדרך למעמד של יוצרת מיינסטרים איכותית, ו"מה שיבוא" אחרי השיר הזה הוא מה שקרה ל"כל הדברים היפים באמת" של דניאלה ספקטור – כלומר, חפשו אותו במסיבות הסיום של הגנים ובתי הספר.
• רובין – Dopamine. שבע שנים חלפו בלי שיר חדש של רובין, אייקון הפופ השוודי הכי מעניין מאז אבבא בערך, והגעגוע היה כפול: גם כי היא הייתה חסרה, וגם כי כל האמניות והאמנים שמושפעים ממנה, והם רבים, ושהוציאו שירים בתקופה הזאת – הם הרבה דברים, רק לא רובין. Dopamine מסיים את הבצורת ועושה את זה בסטייל.
• שרי זק לוי – "מרגישה את הסוף". הוא מתחיל כמו שיר פולק סטנדרטי, אבל לקראת אמצעו נעטף בשכבות של אינדי-פופ אלקטרוני וחם, שרק מחמיא לקול הפעמונים של לוי ולחולמנות הנעימה של השיר. לכן, "מרגישה את הסוף" הוא רק ההתחלה עבור יוצרת מוכשרת, שתופיע ב-22 בנובמבר בלבונטין 7 בתל-אביב ותארח את יהלי סובול.
