יום אחרי שכל הרשתות התפוצצו בסרטונים מרגשים מהחתונה של נועה קירל ודניאל פרץ, שגם אני צפיתי בהם בלופ ושמחתי בשמחתם הסוחפת, יצא לי לדבר על זה עם חבר בבית קפה. בשולחן הסמוך אלינו ישבו שתי צעירות שנראו בשנות ה-20 המוקדמות לחייהן, וכאשר שמעו את השיחה, אחת מהן התערבה ואמרה: "תקשיבו, זה היה אירוע בסדר גודל היסטורי". בום.
החבר שלי לא התאפק, והתעקש: "התבלבלתן, ילדות. רצח רבין היה אירוע בסדר גודל היסטורי, הקמת המדינה הייתה אירוע בסדר גודל היסטורי", אבל השתיים רק גילגלו עיניים אל הבומר הטרחן וחזרו למאצ'ה שלהן. מה הוא מבלבל אותן עכשיו עם פרופורציות, תן להתרגש.
ובאמת שזה לא טור על חתונה של זוג צעירים יפים ומצליחים שכולנו מאחלים להם רק טוב. אלא זה טור עצוב על כך שהחבר שלי טועה. כי שתי הצעירות לא התבלבלו. הן בסך הכל תוצר של המערכת שבתוכה הן התבגרו ובקרבה דעתן התעצבה, ושלנו – נעצבה.
"המדיום הוא המסר" קבע חוקר המדיה מרשל מקלוהן אי שם בשנת 1964, בהתייחסו לכך שלא התוכן הוא המשפיע על התודעה, אלא האופן שבו אנחנו צורכים אותו. ותחשבו שהוא בכלל דיבר אז על התבססות הטלוויזיה כמדורת השבט (נסו להסביר את הביטוי לדור ה-Z מסוחרר הבייטים) והשפעתה על המחשבה וההתנהגות שלנו.
עכשיו נכפיל את זה ב-200 ג'יגה-בייט ונבין מדוע בראש העיר החשובה בעולם עומד צעיר בן 34 שגרם גם ל-40 אחוזים מהיהודים בניו-יורק, ובהם צעירים רבים מספור, לשים את הפתק שלהם על מי שמפזר בלי חשבון אמירות אנטישמיות שקוראות גם לאי-התקיימותה של מדינת ישראל. וההסבר? "הוא שייך לדור אמריקאי צעיר שיודע מעט מאוד על ישראל. לא צריך שהמנהיג של ניו-יורק יהיה בלב המיינסטרים הציוני", אמר אחד מהיהודים הצעירים שהצביעו לממדאני.
אז לא צריך. וגם לא צריך שצעירי הווק בקמפוסים ירדו ללב הסכסוך וינסו להבין לפחות את עיקריו – דבר שיש להודות, מסובך אפילו עבורנו – לפני שהם זורקים את כולנו לים. וככה גם לא צריך לעצור את הכחשת הקורונה או את הכחשת הנחיתה על הירח, וטראמפ יכול להתכחש לנתונים ולהתעקש שבחירות 2020 נגנבו, ופוטין יכול להסביר שהפלישה לאוקראינה היא בסך הכל "פעולת הגנה", וממש כמו בהונגריה ופולין, אז גם בישראל ממשלות זדוניות ופופוליסטיות מעצבות מחדש את הנרטיב ויוצרות היסטוריה חלופית שמשרתת אך ורק אותן, ואנחנו? אנחנו רק עושים מה שאופנתי וצועקים FROM THE RIVER TO THE SAE כי זה מה שכולם עושים, ומה זה בעצם משנה לאן בעצם כולם הולכים?
אז זהו, שזה משנה, כי כולנו מקליקים ומחליקים עמוק אל מצולות הכאוס והאבדון, והופכים להיות אזרחי מדינות טיקטוק ו-AI נעדרי כל רצון או כלים לנתח תהליכים היסטוריים וחברתיים, להבחין במורכבויות ובמגוון דעות. ולכן הבעיה היא לא הראפר שהפך להיות מנהיג. הוא רק מנצל את הזירה שבתוכה הוא פועל, ובניגוד למה שסבור המצביע היהודי שלו, הוא מבין היטב את חוקיה.
הבעיה היא אנחנו.
