1992 הייתה מהשנים החשובות של נבחרת ישראל בכדורגל, שאחרי הקבלה לאופ"א שובצה לבית מוקדמות אירופי. משחק הפתיחה בווינה מול אוסטריה עורר עניין עצום. אלא שכבר אז קיבלנו שיקוף ראשון במראה: ספגנו 5:2. בימים שבאו, עם כוכבים זוהרים ו/או מגינים איטיים, קצב משחק נמוך והגנות חובבניות חטפנו סטירות ללא הפסקה. 1992 עד 2025 זה מרווח זמן מספיק לאינדיקציה מדויקת.
בעצם, רק בקמפיין אחד, 2006 של אברם גרנט, לא הפסדנו – אבל לא ידענו לנצח את הגדולות. הריטואל חזר על עצמו: תקוות גדולות שהתפוגגו, בדרך כלל, כבר במהלכי הפתיחה. הפכנו לאחת הנבחרות הלוזריות באירופה.
אני זוכר בבירור את פניו ותחושותיו של שלמה שרף אחרי המשחק בווינה. תחושות מאוד סמליות ומקושרות למה שעתיד לבוא, ובא. המאמן שהוביל את מכבי חיפה לשתי האליפויות הראשונות שלה, ונודע כאן כווינר האולטימטיבי, לא הצליח להבין מהיכן נפלו ההפגזות על שערו של בוני גינצבורג בנבחרת. נכון, ישראל שיחקה כדורגל יפה. אמנם, איציק זוהר כבש צמד. נכון, רוני רוזנטל שכיכב אז באנגליה, סיכן ללא הפסקה. עד כאן. נשמע מוכר? 33 שנה, וכלום לא השתנה. האות שקיבלנו אז, כולל שרף האופטימי ללא תקנה, הוא שאנחנו נבחרת נחותה. סיומי הקמפיין כאילו ידועים מראש.
ישראל שיחקה "יפה מאוד" מול איטליה בקמפיין הזה, הבקיעה ארבעה שערים – אבל כרגיל ספגה חמישייה. אפילו במשחק הראשון מול נורווגיה, 4:2, די הרשמנו את אוהדי הכדורגל החיובי. אבל שני המשחקים האלה, דווקא משום שהיו טובים יחסית, חשפו את האמת הכואבת: כבר 55 שנה (תחשבו בכמה דורות מדובר) אנחנו מצויים בעולם התמימות. כמעט כולן מבליחות בתורן, ואנחנו אפילו לא בתור.
אז מה עושים? אף חכם לא המציא את התשובה. בעיית הכדורגל נעוצה, מה לעשות, בעם ישראל. במבנה הגוף הממוצע ובעוצמות שלו. מומחים רבים אומרים, הגיונית, כי השיקוף של רמת הכדורגל הוא ביכולת ענף האתלטיקה באותה מדינה. נורווגיה, עם שיאני עולם באתלטיקה, מצליחה כאשר 5.65 מיליונים משגרים למערכה נבחרת מעולה, לעומת יותר מ-10 מיליון ישראלים שחיים קבוע באשליות. עניין האתלטיקה הוא השתקפות של הפיזיות. זה היבט שמצמצם פערים, ולנו, עד שלא יוכח אחרת, אין אותה. וזה משתקף בין השאר בהגנה. בטורניר המסתיים הערב נורבגיה ספגה 4, איטליה 8 וישראל 19 (ועוד הרגל נטויה).
צריך לעשות צדק – אנחנו לא משחקים בבית. אבל כמו שגילינו בעבר, הבית לא יביא את הכרטיס לבדו. אולי מאמן זר, אבל מהדרגה הבכירה ביותר, כמו גיולה מנדי בזמנו. מבטיחים שטורניר מוקדמות היורו יהיה אחר? כדי שהשינוי יקרה צריך לבוא שיפור באתלטיות ודור טכני מעל הממוצע. אם החסרונות שמהם סבלנו לא יצומצמו, יש חשש שהבצורת תימשך.
