ליצור כדי להיות: היצירה כדרך חיים // ריק רובין } מאנגלית: גליה אלוני-דגן } כנרת זמורה ביתן } 334 עמ'
זה ספר חשוב ומעודד שנושאו תהליך היצירה. הוא חשוב מפני שהעולם מסביבנו, במדינת ישראל ביתר שׂאת, עסוק בהישרדות אלימה, בצרכנות ובהשחתת זמן מול מסכים. כל הדברים האלה הורסים את היצירה האמנותית וזרים לה. אם להזכיר רק את עניין השחתת הזמן (שהיא השחתת החיים), אדם ממוצע בודק את הטלפון שלו מעל 200 פעמים ביום; אותו אדם ממוצע, כשיגיע לגיל 60, יגלה שבילה 15 שנים מחייו בטלפון. אלו 15 שנים שבהן היה יכול ללמוד, לכתוב, לרקוד, לצייר, לשבת בין עצים, לשוחח, לחיות.
ריק רובין (יליד 1963) הוא מפיק מוזיקלי נודע, אבל הספר הזה מתאים לכל אדם שעוסק באמנות. מה שמייחד אותו הוא שיש לו הֶקשר רעיוני רחב. "עצם המצב הקיומי היום-יומי שלנו הופך אותנו מלכתחילה ליוצרים במובן העמוק ביותר", הוא אומר בפתח הספר, וממשיך: "אנו יוצרים את חוויית המציאות שלנו ומרכיבים את העולם כפי שאנו תופסים אותו".
במילים אחרות, רובין מציע לנו לשכוח את הדימוי של אמן יוצא דופן בתוך סביבה אנושית ובתוך עולם שאינם יצירתיים, ולהמיר אותה בתמונה שבה הכל הוא מעשה יצירה. האין זה ברור מאליו? כשאדם פוקח עיניים או אוזניים, מעשה יצירה (בן אדם) קולט מעשה יצירה (עולם). קל לשכוח את זה, אבל כל אחד מאיתנו הוא מעשה יצירה שאינו פחות מורכב מכל סימפוניה או רומן. מדרש "ויקרא רבה" (שנערך לפני למעלה מ-1,500 שנה) מדמה את היווצרות האדם לשני ציירים המציירים זה את זה: גבר מצייר אישה בזמן שהיא מציירת אותו, ואישה מציירת גבר בזמן שהוא מצייר אותה; מפגש ה"ציורים" המהדהדים האלה יוצר אישה או גבר קטנים: כל אחד ואחת מאיתנו.
אותו ציור חי — כל אחד ואחת מקוראי המילים האלה — נמצא בתוך "מרק" כאוטי של אטומים שהוא העולם. כל אחד יוצר אותו בעזרת החושים והדמיון לכדי תופעות בעלות משמעות, מדי יום ומדי רגע. ולכן האמן שיוצר ציור, סיפור או שיר ממשיך את מעשה היצירה היקומי שכל יצור חי משתתף בו. לפי תפיסה זו, להיות אמן משמעו להיות מודע למצבך בעולם, שהוא כאמור מצב יצירתי מתמיד, ולחיות באופן מודע יותר, רצוני יותר: לעשות בעבודתך מה שאתה ממילא עושה מעצם קיומך היומיומי! להפוך ראייה יומיומית לציור; להפוך שמיעה יומיומית למוזיקה; להפוך טעימה יומיומית לבישול יצירתי, וכן הלאה.
רובין מציב בפתח ספרו מוטו יפה (מאת הצייר רוברט אנרי) שלשונו, "המטרה אינה ליצור אמנות, המטרה היא להיות במצב הנפלא הזה שהופך את האמנות לבלתי נמנעת". כלומר, העניין הוא בדרך חיים מסוימת, שמתוכה אמנות כבר תבוא כמעט מאליה, ואם לא תבוא, לא נורא. לא מדובר בעוד סוג של יצרנות, לא בעוד "תוצר" ולא בעוד "כותר". המצב שרובין מתאר היה אמור להיות עניינן של הדתות, מפני שעצם הקיום "הופך אותנו למשתתפים פעילים בתהליך המתמשך של הבריאה", וכדברי המשורר הסיני לי הֵה, בשנת 800, "מכחולו של המשורר משלים את הבריאה". ברור שבמסגור כזה של המעשה האמנותי, עניינים כמו תהילה, פרסום, כבוד ומכירות נראים שוליים, אפילו מגוחכים.
האמנים "משמשים מתרגמים של המסרים שהיקום משדר": השאלה אינה מה אתה יכול לייצר מכוח הרצון, אלא האם יש לך "אנטנה רגישה". לא קשה להבין את הרעיון הזה, הנשמע אולי מעורפל. מאיפה מגיעה מנגינה למלחין? הוא לא מייצר אותה, היא באה אליו, כמו רעיון לסיפור, כמו שורה של שיר, כמו חלום. כל מי שחלם חלום אי פעם יודע שיש מסרים ודימויים שבאים אלינו ואינם מיוצרים על ידינו. אמנים הם אנשים שאוהבים יותר את החומרים האלה, שאוספים אותם כמו מחפשי זהב.
כל מה שציטטתי עד כה לקוח בסך הכל משני הדפים הראשונים של הספר. מכך יובן שלפנינו מרבץ עשיר של רעיונות וחומר למחשבה. יש בו גם הרבה עצות מעשיות שיתאימו לרבים. משפט יפה, שהוא עקרוני ומעשי כאחד, הוא "כשמשהו יוצא דופן קורה, שאלו את עצמכם מדוע. מהו המסר?" גם אם אין "באמת" מסר בצירוף מקרים מוזר, ההצעה היא לדמיין כאילו יש מסר כזה, לחיות את החיים כאילו נכתבו על ידי סופר גדול. "חפשו את הדבר שאתם מבחינים בו ואף אחד אחר לא רואה". בניגוד למכשירי רדיו או טלוויזיה, שיקלטו את אותה תשדורת בדיוק, כל אמן הוא מכשיר קליטה שונה וחד-פעמי.
דימוי אחר, שהוא בבחינת כל תורת דרך האמנות על רגל אחת, הוא דימוי של דייג: "אנחנו לא יכולים לשלוט בדגים, רק בנוכחוּת של החכה שלנו". זו העִסקה: אתה צריך להיות נוכח בחייך ופקוח אל העולם כל הזמן כדי לאפשר את הופעת משפט הפתיחה, לאפשר את ההבחנה בנוף המרשים, לתפוס את המנגינה החדשה, את דימוי החלום. כל אלו הם הדגים שאינך שולט בהם. אתה יכול רק לשים לב מתי חוט החכה נמתח. "האנרגיה הזאת", שממנה נובעת האמנות, אומר רובין, "לא נוצרת על ידינו. אנחנו נתפסים בה". כלומר, בדימוי של הדייג, הדג תופס את הדייג, ולא להפך. "האנרגיה הזו דומה לכוח יצירה אחר בעולם: אהבה. משיכה שהיא מעבר להבנתנו הרציונלית".
ספרו של רובין מכניס את המעשה האמנותי להקשר יקומי וקיומי ולהקשר של אהבה. הדברים האלו כבר מזמן אינם מובנים מאליהם, ולכן הספר הזה הוא מתנה נהדרת למי שעושה את צעדיו הראשונים בדרך הזאת. הם חשובים גם למי שגמא כבר כברת דרך, אבל, כדברי הצייר פסח סלבוסקי בספר נפלא אחר על יצירה ('ההשראה החוזרת לתיקונה'), "הוא מתעורר בוקר נאה אחד ואין הוא מסוגל לזכור מדוע רצה אי-פעם לעשות אמנות כלל ועיקר". •
להיות אמן משמעו להיות מודע למצבך בעולם, שהוא כאמור מצב יצירתי מתמיד, ולחיות באופן מודע יותר, רצוני יותר
