אנקדוטות או שירים // סטפן מלארמה } מצרפתית: משה רון } דחק } 73 עמ'
מלארמה (1842-1898) משורר קשה. בעיקר בפרוזה שכתב, הוא משורר קשה. למה הוא משורר קשה? מפני שהוא תובע מן הכתיבה להיות לא מובנת. מה חדש, השירה ביופייה היא תחושה לא מובנת. אבל מלארמה תובע להשתהות זמן לא מוגבל במרחב לשוני לא מובן. הוא לא כותב נונסנס לשמו, נאמר זוטות ריקות לשמן, הוא כותב "תעיות" או "הזיות", הוא כותב בעמוד או שניים מלאים במילים דחוסות, סדרת מופעים מצועפים של המחשבה.
'אנקדוטות או שירים' הוא מכנה את המופעים המדומיינים האלה בצניעות כביכול, ללא יומרה. מהם בעצם אותם חלומות בהקיץ? מראות מטושטשים כמו באור חיוור לבן על לבן, מוכתם בצבע מעט ומופיע מתוכו חיזיון מופשט, לרגע אפשר לראות על פני הטקסט עצם, ישות, תנועה בעיר, השתקפות של אישה, אולי עשן רכבת, חזית בניין מאובן. רמיזות או נגיעות, רעדות מן השיחים, עולות מן הכלום המעורפל של הרוח, ומאותתות נאמר ככה, או מתפשטות לבדן. רגע קצר של פליאה, נעשים הדברים צורה אפשרית, גם אם מדומה, ללא קווי מתאר ותיחום — וכבר מתפוגגים, נעלמים, נשכחים עוד לפני שהופכים להיות מבט ודאי, סמל בעל משמעות, אפילו לא ראשית של חוויה קיימת.
מלארמה הוא משורר קשה, מפני שהוא חוקר את אופני ההשאלה או ההעברה של הרוח היוצרת. בכל חוויה יש השתקפות (רפלקטיביות), ובכל השתקפות הדברים יוצאים ממקומם ועוברים למקום אחר. כמו בטשטוש הבבואה בנהר, ההזיה של המשורר היא מראה מוזרה, היא מכפילה את הדבר ומשנה אותו מאליה. מלארמה נצמד לתהליכי ההעתקה הממושכים האלה, בסחף ממקום למקום ובהתכה של דבר בדבר עד שהוא מחזיק בגרעין עצמו, גם אז הגרעין מתפזר ומתגלגל בדרמה הפנימית של האינטלקט. זוהי המעבדה הפעילה של הכתיבה, כך נראה שולחן הכתיבה בחדר האפלולי בעיר.
בתחילה, זוהי חוויית הפרטים הקטנים המשקפים חוויות גדולות, המקטרת מעלה בעשן הריחני את הנסיעה ללונדון, "אך משכתי שאיפה ראשונה, שכחתי את ספרי הגדולים שטרם נכתבו [...] חזרתי וראיתי מבעד לחלוני את העצים החולניים בכיכר השוממה — ראיתי את הים הפתוח". הראי הממוסגר שבסלון הבורגני הוא מעיין קר שבו רוחצים חטאי הזיכרונות של נשים עירומות. לפעמים מלארמה בונה חלקי סצנות פגומות, החומרים שלו הם הווי החיים המודרניים, תאוות הפרסומת ברחוב הפריזאי היא ביטוי אקטואלי לנשגב שעבר זמנו; תיבת הנגינה המכנית מנגנת את הניוון הרגשי של מי שנעזב בידי אהובתו.
הקושי נעשה מוצק כאשר מרגישים שהשפה של השיר בפרוזה (המשפט המלארמני) לא רק מקדמת את חוויית הקריאה, אלא בד בבד מוליכה את הקוראת שולל. אמנם הטקסט מחפש את תהליכי ההעתקה של הרוח, את התנועות הסבוכות המעצבות את האמירה השירית; אבל הכתיבה עצמה מעלה שכבה נוספת של חוסר בהירות. היא מייצרת מקסם מתעתע שהופך להיות מלכודת, תהום פעורה, והקורא המסכן הולך ונבלע בה כמו בתוך בוץ טובעני. למה זה קורה? מפני שאנו נפגשים על הדף ברצף מילים שאינו תקשורתי, רצף ארוך של מילים שבמהותן מסתירות את מה שהן מציגות, כך אנחנו עדים לתופעות המתגלות לנו באי-נראות, רק מתחת לכסות ההסתרה.
למשל בשיר 'מופע שנקטע', המזכיר באופיו את כתיבת הריקוד של מלארמה שתירגמה ליאורה בינג-היידקר (סדרת הצרפתים, 2011) ואת המסה של ז'אק דרידה על המימיקה של מלארמה. כאן יש שיר הנפתח בניתוק הקשר מהמציאות המקובעת, ובבשורה סוריאליסטית מוצהרת, "יש להשתומם, למשל, על כי אין בכל עיר גדולה התאגדות של חולמים הַדָּרִים בה כדי לתמוך בעיתון שיציין את המתרחש לאורו המיוחד של החלום".
השיר מדבר לכאורה על אירוע עיתונאי שבו נקטע מופע קרקס באימה ברגע שהדוב יוצא משליטה, אבל דווקא בקיטוע הזה של אשליית המופע, מלארמה מגלה את ראשית ההצגה האמיתית: כלומר, את בואו של החלום להשתכן במציאות. החלום פוער בור של אמת בתוך האשליה; הוא שובר את ההפרדות בין החיה והאדם, מוציא את הדמויות מתוך תפקידיהן, ועוקר את הקהל מתוך העונג הטורפני שלו. הבור הזה מעמיק מכיוון שאין עוד גבול בין האמנות לבין החיים, ומכאן שיש בו הכוח לחולל את כל מה ש"לא קורה בתוך מה שקורה", ולהעמיד את הכתיבה עצמה כמבנה מטריד, אניגמטי ובלתי מפוענח.
"באיזה מקום מוחלט חייתי! — שאחת הדרמות של תולדות הכוכבים בחרה בתיאטרון צנוע זה להתרחש בו! ההמון התפוגג, כולו, מעצים את הבימה לכלל סמל מצבו הרוחני. גז התאורה, סַפָּק מודרני של התעלות חושים, רק הוא לבדו, בשוויון הנפש של דבר בסיסי, התמיד במרומי האולם ברחש מאיר של ציפייה".
אין ספק שנידרש לחיים שלמים כדי להיכנס אל תולדות הכוכבים של מלארמה, למזלנו השירים נענים עם הזמן ונפתחים כמו מניפה רבת-פנים. יתרה מזו, המתרגם משה רון מוליך אותנו בלשון עברית חיה ומהודקת ומוסיף אחרית דבר מאירה המאפשרת לנו להיאחז ביצירה, ולהצליח צעד-צעד להפנים אותה, ולחוש ביופייה, בלי לפחד מארץ זרה שדרכיה אינן ידועות. •
