אוטו // עדן ג'ואן מ. סימן-טוב } קתרזיס } 69 עמ'
הדבר הראשון שמתגלה כשמתחילים לקרוא את שירי 'אוטו', ספר הביכורים המפתיע של עדן ג'ואן מ. סימן-טוב, הוא הכוח הרטורי שלהם. הם מכים בקורא, כמעט מצליפים בו. יש בעברית של סימן טוב משהו כמו-שבור, מחוספס, סדוק, צרוד אולי, אבל בה בעת חכם וחד וחותך. כל שיר הוא מסע רב-תפניות, שכל פיתול מוסיף לו עומק חדש. אני לא בטוח שאני מבין את השירים של סימן-טוב עד הסוף, תמיד נשאר משהו לא פתור או בלתי מפוענח, אבל דומה שיש בספר שלושה עניינים מרכזיים, שכל אחד מהם לחוד ושלושתם יחד, על היחס הסבוך ביניהם, חיוניים להבנת הספר.
הראשון הוא משהו שעלול להיראות לחלק מהקוראים, ולפעמים אפילו לדמויות המעורבות עצמן, כמו תשוקה או מין או אהבה, אבל הוא לא, הוא ההפך מכל אלה. אם אצל גליה עוז זה היה 'דבר שמתחפש לאהבה', אצל סימן-טוב זאת אלימות שמעמידה פני מין. ייתכן שמכיוון אחד, הכיוון של הטורף, זה אכן מין (אם כי אפילו זה לא בטוח), אבל מהכיוון השני, של הנטרפת, מדובר בצער וכאב שהולכים ומצטברים. והעובדה שמדובר בכאב ואלימות שמעמידים פנים כמו-משתוקקות או כמו-אוהבות מסבכת את התמונה אפילו יותר: מחדדת את הכאב ומדגישה את האלימות.
אבל יש עוד יסוד בשירים, לא פחות משמעותי, שאפשר אולי לכנות: התמכרות. המשוררת מכורה לדבר הזה שמסב לה כאב כל כך גדול — לא למין עצמו, אלא למערכת היחסים העיוורת והאלימה שהיא נקלעת לתוכה. ובעצם, אם רוצים לקלוע ממש ללב הספר, אפשר לומר שכל שיריו כמעט עסוקים בחוויה קשה אך הכרחית של גמילה — גמילה ממערכות יחסים אובססיביות שכרוכות בהרס עצמי. ברור למה המשוררת נקלעת לתוכם — בגלל הפרשי כוח מעמדיים ומגדריים בין שני הצדדים, הצד הטורף והצד הנטרף. והנה אנחנו נוגעים בעניין השלישי שממלא תפקיד מרכזי בספר: הרשת הקטלנית שעשויה מכסף וכוח והון ממשי וסימבולי ומעמד ומגדר. לסימן-טוב אין אשליות ביחס לרשת הלופתת הזאת, שפירושה אלימות גברית בלתי פוסקת, מהסוג שמחולל מלחמות, רצח המוני וחורבן, כמו בעזה, למשל. היא לא משוכנעת שיש לה די כוח להילחם ברשת הזאת, אבל היא נחושה להגן על עצמה ועל בתהּ מפניה, ולכך היא מחויבת בלב שלם.
אז אלה שלושת העניינים שבלי לקחת אותם בחשבון שירי הספר עלולים להיות מבלבלים אפילו יותר ממה שהם מבלבלים גם ככה: אלימות שמתחפשת למין (ואפילו לאהבה), התמכרות וכנגדה גמילה, ויחסי כוח חברתיים. אולי מה שמסביר בצורה הטובה ביותר את הפואטיקה המיוחדת של סימן-טוב הוא העניין השני — העובדה שאלה הם שירי גמילה. כמעט כל שיר משקף מאמץ כאוב אך החלטי להתנתק ממערכת יחסים אלימה. וכדי לכתוב שירים כאלה ברצינות, המשוררת חייבת להתייצב בעת ובעונה אחת בשני מצבי תודעה קשורים אך מנוגדים: המצב המכור והמצב הנגמל. ואם ההתמכרות מעניקה לשירים את אופיים הסדוק והניחר, הגמילה היא זו שמעניקה להם אסרטיביות, צורה, כיוון, כוח. שוב ושוב המשוררת כותבת דבר והיפוכו — חושפת את הכוח העצום שיש לגברים ומנגנוני הפיתוי והכפייה שהם מפעילים, ואת הכוח הגדול אפילו יותר שהיא מגייסת כדי להגיד להם לא.
וזה בדיוק מה שעושה את השירים כל כך סוחפים — כישרונה המיוחד של סימן-טוב לחבר יחד שתי נקודות מנוגדות על רצף הזמן: חולשה ושעבוד וכנגדה כוח ושחרור. הרגישות לרב-ממדיות של הזמן ניכרת גם בשיר היחיד בספר שאפשר לומר עליו שהוא שמח, שמח באמת, שיר האהבה היחיד בספר, ששמו, איך לא, 'שיר אהבה'. האהבה בשיר היא של המשוררת לבתהּ, וגם השיר הזה מתריס כנגד הזמן החולף, אבל לא כדי לשים גבול אלים לאלימות, אלא כדי להבהיר שלאהבת אמת אין קצה או גבול, בטח לא בזמן.
פיגומים
אַתָּה לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת מֻפְתָּע
זֶה רַק בָּרוּר שֶׁאֵשֵׁב עַל פִּגּוּמִים
וַאֲחַכֶּה לְךָ
וְהַבָּלָטוֹת יִהְיוּ שְׁבוּרוֹת מְאוֹד מִתַּחַת
וְהַבַּרְזֶלִים יַפְתִּיעוּ גַּם בִּשְׂדֵה הָרְאִיָּה שֶׁלִּי
וְזֶה בָּרוּר
שֶׁאֲעַשֵּׁן וַאֲחַכֶּה לְךָ, אֹמַר אֲנִי לֹא רוֹדֶפֶת
מָמִי. אֲנִי מוֹשֶׁכֶת
נְשָׁמָה. אֲנִי לֹא רוֹדֶפֶת
גַּם כְּשֶׁכֻּלָּם רוֹאִים אֵיךְ רוֹדְפוֹת אוֹתִי הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ
אֵיךְ זֶה מַשְׁלִיט בִּי צְרָחָה מְבֻתֶּרֶת
אֲנִי שׂוֹנֵאת כְּשֶׁאַתָּה מַצְלִיחַ לֶאֱהֹב אֶת זֶה
וְלִרְקֹד. אֵיךְ זֶה נוֹתֵן לְךָ מִרְוָח לָקַחַת אֶת
שֶׁיַּשְׂנִיא אוֹתְךָ מְאוֹד. אַתָּה
תַּגִּיעַ בְּקַלּוּת מִתּוֹךְ הַבַּרְזֶלִים
בְּצַעַד שָׁמֵן תִּשְׁבֹּר אֶת הַבָּלָטָה
תֶּאֱסֹף אוֹתִי מֵהָעוֹר וּתְגַדֵּר אוֹתִי מֵחָדָשׁ עַל אוֹתָם הַפִּגּוּמִים
וַאֲנִי אֹמַר לְךָ תּוֹדָה תּוֹדָה תּוֹדָה
זֶה נָעִים
