ועדת חקירה למחדל 7 באוקטובר שתמונה על ידי הממשלה היא בדיחה; בדיוק כמו ועדה לבדיקת הדלפות מהפרקליטות הצבאית שממונה על ידי הפצ"ר. ועדה פריטטית, או כזאת שהממשלה תמנה עם זכות וטו לאופוזיציה, היא פחות חשודה, אבל גם היא תיתקל בחוסר אמון. שני הצדדים, כך נראה, סבורים שאיוש הוועדה בידי נשיא בית המשפט העליון, לפי החוק הקיים אך בשונה מן הנהוג בעולם, מיטיב עם האינטרסים של האופוזיציה.
למעשה, שום ועדה שניתן להרכיב במצב החברתי הנוכחי לא תזכה לאמון ציבורי. אני כבר יודע כיצד היא תתקבל בקרב חלק גדול מן הציבור אם תעמוד בראשה אסתר חיות, וגם יודע מה יחשוב עליה חלק אחר בציבור אם יעמוד בראשה יוסף אלרון. השבוע, כאשר בג"ץ נתן פסק דין שאיננו מקבל במלואה את עמדת היועמ"שית בשאלת מינוי מלווה לחקירת ההדלפות, ראינו מיד שטף של התקפות ארסיות על בית המשפט העליון: החל מיאיר גולן וכלה בשורת טורי דעה בעיתונות. כל מי שטען שבתי משפט נתונים מעל למחלוקת, שהטענה שהם מוטים פוליטית היא הסתה מסוכנת, שיש לבצר את סמכות בית המשפט לבטל מדעתו שלו כל חוק או חוק יסוד, לא היסס לרגע לתקוף אותם בעוצמה כשההחלטה לא נשאה חן בעיניו.
כל מי שטען שבתי משפט נתונים מעל למחלוקת, שהטענה שהם מוטים פוליטית היא הסתה מסוכנת, לא היסס לרגע לתקוף אותם בעוצמה כשההחלטה לא נשאה חן בעיניו
אני משתייך לאותו חלק לא קטן מן הציבור שמלכתחילה איננו רוחש אמון רב לערכאות שיפוט ולוועדות בראשות שופטים. יש לי דעה משלי, חובבנית מן הסתם, על האחריות למחדלי המלחמה, והיא התגבשה על סמך המידע הרב שכבר פורסם. אין לי היכולת לנתח את ההיבט הטקטי: האמצעים הטכנולוגיים, פריסת הכוח ומחדלי ההתרעה בחודשים הקרובים למלחמה, אבל אינני מייחס חשיבות עקרונית להיבט הזה. דעתי היא שכמעט כל הצמרת הביטחונית והמדינית שלנו – רמטכ"לים, ראשי אמ"ן, שרי ביטחון ומנהיגים פוליטיים – הוכתה בסנוורים כבר שנים רבות, והתמכרה לרעיון העוועים של "מלחמה בין מלחמות" ו"הכלה". ברור לי שראש וראשון לאחראים הוא בנימין נתניהו, המנהיג הדומיננטי במשך עשרות שנים, ומי שאמור היה לדאוג לעיצוב תפיסת ביטחון לאומית מוצלחת. אם ועדת החקירה תסבור שהצבא ניהל את הסיכונים כהלכה – כנראה לא אשתכנע. וגם אם היא תקבע, כמו שקבעה ועדת אגרנט בשעתה, שיש לפטור את הדרג המדיני מאחריות – לא אאמין לה. בין אם אני צודק ובין אם אני טועה בכך, לא נראה לי שמסקנותיה של ועדה דוגמת ועדת אגרנט ישכנעו אותי לשנות את דעתי.
ניהול חקירה בהכוונת משפטנים ואנשי ביקורת מבטיח חוסר יעילות וחוסר מקצועיות. בדיקה כזו היא יעילה להטלת אחריות משפטית, אך לא לחקר האמת. יישלחו מכתבי אזהרה, יוגשו מסמכים ארוכים המנוסחים בידי עורכי דין, המשתתפים יתפלמסו ויצטטו פסקי דין, פסוקים מן המקורות ודרשות, אולי גם שירים. בוועדת אגרנט היו שני שופטים של בית המשפט העליון, מבקר מדינה ושני רמטכ"לים לשעבר. אם ההרכב יהיה דומה, משקלם של גורמי המקצוע בוועדה יהיה נמוך, ורוב חבריה יהיו משפטנים. כלומר: מומחים בפרשנות טקסטים וביישומם, הנאלצים לפענח חומר מקצועי באמצעות תיווך של מומחים, ככל שהבנתם, התואמת את הכשרתם ואת גילם, משגת. המצב לא יהיה טוב בהרבה בקרב בעלי המקצוע: למי מן הרמטכ"לים החיים היום נאמין שדעתו איננה משוחדת? האם הם יוכלו לקבע את תפיסתנו ההיסטורית יותר מכל חוקר אקדמי או מחבר ספר?
ועדת חקירה כנראה תקום, משום שרוב מכריע בציבור רוצה בכך. אינני יודע כיצד יאיישו אותה, ומכל מקום אינני רואה במה היא תקדם אותנו. איש לא יפטור אותנו, הבוחרים, מן הצורך להגיע בעצמנו, בעניות דעתנו, למסקנות.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס