בקנה מידה מקומי, שובו של 'שם טוב האבי' אחרי חמש שנים (הראשון יצא בתקופת ה-נו, איך קראו לזה, קורו..מה?) הוא אירוע. אופרת ההיפ הופ של תמיר בר הייתה הברקה עצומה, עם ביטים חלקלקים, טקסטים אינטליגנטיים וגלולות מחאה בעטיפה של סוכריות נונסנס.
עכשיו הגיע חלק ב' (לכאן דיגיטל), והדעות חלוקות. יש המשבחים את האומץ להציג מלחמת אחים בין יהוד לנווה מונוסון - הלוא היא המלחמה בין ישראל ליהודה שמתחוללת כאן מאז ינואר 2023. אחרים מאוכזבים בדיוק מאותה סיבה: זה המסר? "די לשסע", "אחים אנחנו"? חמש שנים בשביל מוסר השכל ממחולל הציוצים של חילי טרופר?
אלא שצפייה מושכלת מזמינה פרשנות נוספת, כזו שמאירה את 'שם טוב האבי 2' באור חתרני בהרבה מהמקובל בישראל הממושטרת של 2025.
ברשותכם, כמה ספוילרים: בשיא הסרט, נציג מונוסון (תומר יוסף) מבשר שעירו כופה איחוד על יהוד והתנגדות תיחשב הכרזת מלחמה. שם טוב, מצידו, משלהב את אזרחיו בשדה הקרב: "תושבי יהוד, אנחנו ניצבים פה היום מול אויב שמזמן איבד צלם אנוש, חושב אלוהים לצידו". אלא שמנהיג האויב - ארקדי דוכין, לא פחות - אומר את המילה האחרונה ומטיח בפניו אמת בלתי נמנעת: "כולנו עיר אחת".
אבל מה אם יהוד ונווה מונוסון הן לא יהודה וישראל? מה אם הסיפור הוא לא על מלחמת אחים שעוד יישפך בה דם, אלא על מלחמה אחרת, שכבר נשפכו בה גלונים? מה אם יוסף ודוכין לא מייצגים ישראלים שהם "לא אנחנו", אלא את הפלסטינים?
הרי אם הקרשנדו של הסרט מדבר רק על הקרע הפנימי, מדוע בשלב מוקדם יותר מוצג קרע בתוך יהוד עצמה? כותב קומי מחונן כמו בר יודע שעל פאנץ' טוב לא חוזרים. ולמה כל השיר האחרון נשמע כמו טייק על 'חרבו דרבו', כולל איומים בסגנון "שכנים חכמים לא היו מתעסקים, אנחנו קצת טרללה"? וכשארקדי דוכין שר "כולנו עיר אחת", האם הוא אומר שכולנו ישראלים - או שהוא אומר שעל כולנו, ישראלים-יהודים ופלסטינים-מונוסונים, נגזר לחלוק את כיפת השמיים הרדיואקטיבית הזאת, חוץ מאלה שהיו חכמים והוציאו דרכון כפר-סבאי?
למוח של בר קשה לי להיכנס (למרות שנשמע חוויה), אבל בין אם התכוון או לא, הסרט שלו הוא אחת ההצהרות הנועזות של התקופה.
