איפה המיליארדר שלנו? למה לוקח לו כל כך הרבה זמן? זה לא שיר חדש, זה פזמון אקטואלי; איפה הוא באמת? איפה מתעשר ההייטק הישראלי הליברלי שאכפת לו מספיק כדי לשים את הכסף שלו איפה שהפה שלו – שצעק "בושה!" או "את כולם עכ-שיו!" – נמצא?
אלה לא ימים להפגנות, אלה ימים למעשים; בשעה ששר ביטחון סוגר את גל"צ ושר תקשורת סותם את הפה בחוק לערוצי שידור ולעיתונות החופשית, התגובה ההולמת היחידה צריכה להיות הקמתם של כלי תקשורת דמוקרטיים, ליברליים, חילונים, ובעיקר עיתונאיים ללא מורא.
יש עם זה בעיה אחת – שזה יקר. ממש יקר. אבל זו בעיה פתירה כשאתם סוחבים עליכם ארנק מעל משקל מסוים; אם ליצחק מירילשוילי לא קשה מדי להפסיד על ערוץ 14, כפי שלשלדון אדלסון בשעתו לא הזיז לדמם מזומן ככל שיידרש על 'ישראל היום' – גם הצד הליברלי לא סובל ממחסור בפיגורות שמסוגלות לספוג פגיעה קלה בענף. ניר צוק – בוודאי הדוגמה המתבקשת – טבל אצבע במים עם מיזם "רלוונט", התקשה ללכת כל הדרך ולהקים גוף חדשותי ממשי, ולבסוף נבהל והתקפל.
צוק הוא סימפטום; אתם לא רואים את איל וולדמן או את אסף רפפורט, למשל – מתעשרי הייטק עם אג'נדה והכסף הפנוי להעמיד מאחוריה – יוזמים גופי תקשורת או מנסים לרכוש משהו מהקיימים (צוק ריחרח בשעתו סביב רכישת ערוץ 13, אבל נסוג גם כאן).
אז נכון; משחקי הבעלות על כלי תקשורת הם אירוע שונה בתכלית משגרת היזמות ההייטקית, בעיקר כי אין לצפות כאן לשום אקזיט מהיר (או איטי. למעשה, אתם לא רוכשים לעצמכם עוד כסף. אתם רוכשים משהו דרמטי יותר; השפעה על פניהן ועתידן של חברה, מדינה ותרבות), ויש לצפות למערכות לחצים ושקעים ברומטריים מסוגים שטרם הכרתם. אבל זה כל הכיף, לא?
כלומר, אחרי שהמטוסים, הספינות, הפילנתרופיה והדירה מעל סנטרל פארק עשו – ועדיין עושים – את שלהם, מה לגבי עתיד ישראל? עתידנו? ג'ף בזוס רכש את 'הוושינגטון פוסט', לארי אליסון את 'פרמאונט', אילון מאסק פשוט השתלט על הרשת החברתית שעשתה לו את המוות. אם גל"צ תיסגר, למה שלא תיפתח מיד מחדש באמצעות השוק החופשי?
היי, מישהו (עשיר ממני) שומע אותי? שלמה קרמר, אבישי אברהמי? אמנון שעשוע? מישהו?
