את המחצית השנייה של המשחק המסיים את הקמפיין, נבחרת ישראל פתחה בבליץ על מולדובה. בליץ שלא נראה כמוהו מאז פגשנו את נורווגיה, ומצאנו את עצמו על תקן מולדובה, בליץ שנראה יותר כמו התקף זעם על עוד טורניר מוקדמות שלא לקח אותנו סנטימטר קדימה. בליץ שבו התקפה רדפה התקפה, ואגפים רדפו אגפים, ועקבים רדפו טיקי-טאקות, ואוטובוס קומותיים של קשרים ומגינים סייר ברחבה של מולדובה.
שלשום, כשכל זה קרה, והיה נדמה שהנה, מולדובה קורסת, עניין של רגע או רגע וחצי, הקטנה שמולנו די החזיקה מעמד. כלומר לקח 20 דקות עד שהבקענו את השני. עכשיו, נכון, זה נראה שולי. אבל לאורך טורניר שלם, כשנבחרות איכותיות מאיתנו ישבו עלינו, לא עמדנו בלחץ דומה. נורווגיה רצתה גול, הבקיעה מיד. איטליה – מיד, ובזמן פציעות.
שלשום לא היו הפתעות. די מהר הבנו מול מי ומה אנחנו עומדים: מול נבחרת רצוצה, בנחיתות מספרית מרבית המשחק. ובכל זאת, לוח התוצאות, לאורך 84 דקות, הציג תוצאה שלימדה על התמודדות יחסית פתוחה.
אלו היו 84 דקות שהצביעו על חוסר יכולת לגמור משחק. ולא רק בגלל היעדר בחלוץ טורף. נבחרת עם מנטליות קצת אחרת הייתה מורידה את הנבוט בשלב מוקדם יותר. פגשנו כאלה. רק שלנו לקח יותר מדי זמן לסגור עניין.
ברבים ממשחקיה, הנבחרת מוצאת עצמה בנחיתות מקצועית ומנטלית. נגד מולדובה היינו בעליונות מקצועית אבל הפגמים המנטליים לא נעלמו. פשוט כבשנו רביעייה שהסתירה מצוין.
אי-אפשר להקל ראש בפגמים המנטליים הללו כי הם רודפים אותנו. לקבל גול ממולדובה, מהמצב היחיד שלה, כשאתה בשליטה מלאה, זה לא עניין קטן. יכולת עמידה זה לא קטן. יכולת תרגום עליונות לשער זה לא קטן. לקבל גול לפני המחצית באופן קבוע זה לא קטן. לפעמים אלו ההבדלים בין להפתיע את איטליה במשחק שאתה טוב ממנה לבין להפסיד 5:4.
אז כן, לכאורה סיימנו קמפיין ברביעייה, שאולי אפשר לשאוב ממנה תקווה כלשהי. לכאורה. בפועל צצו שם, אפילו במשחק הזה, כמה מהמחלות המוכרות של הכדורגל שלנו.
