נחמד לקרוא על כל הנבחרות הקטנות שיהיו במונדיאל 2026, כיף לפנטז על חגיגת כדורגל עולמית עם מדינות שלא היית בטוח שהן קיימות במציאות. אבל רגע, מה עם איכות? הדבר הזה שלשמו התכנסנו?
מרוקו הייתה סיפור נפלא במונדיאל האחרון, נבחרת מרגשת עם סיפור אדיר מאחוריה. אבל הכדורגל שלה היה הגנתי וקשה לצפייה, כל מה שמגעיל בכדורגל הנבחרות הטקטי והסגור שמפחד מספיגה. רבים התרגשו מההצלחה שלה, אבל אלה אנשים שלא חווים כדורגל ביום-יום. מי שבאמת אוהב כדורגל היה צריך לקרוא הסברים סוציולוגיים מלומדים על הריגוש שבעניין, בזמן שמול עיניו 11 שחקנים שעושים הכל כדי שייגמר 0:0 והמשחק יגיע לפנדלים. וואו, איזה כיף. סנסציה ענקית שאף אחד היום לא באמת זוכר אותה. מה כן זוכרים? שארגנטינה וצרפת נתנו גמר מדהים, אולי הגדול בהיסטוריה. כי היה בו כדורגל מעולה ולא רק סיפור מעניין על בני מהגרים. ומה עם איסלנד הנהדרת ששיחקה בסגנון מיושן וניצחה את אנגליה ב-2016? גם את זה עדיף להדחיק.
מונדיאל של 48 נבחרות יביא יותר צופים, אבל גם הם עלולים לגלות שהסיפור הענק שהם קראו עליו לא מחזיק 90 דקות מול המסך. בסוף, באנו לראות את הכוכבים הגדולים, רוצים שיגרילו "בתי מוות" (מושג שכנראה יחלוף מהעולם) ולא פסטיבל של סינדרלות שנקלעו לאירוע כי פיפ"א החליטה שהמונדיאל הוא ארגון צדקה.
ליורו יש יותר רייטינג מהאליפויות היבשתיות האחרות כי רמת הכדורגל בו גבוהה יותר, ולא בגלל שום סיבה אחרת. הוא איכשהו שרד את ההגדלה ל-24 נבחרות, לא בטוח שגורל המונדיאל יהיה דומה. כשרואים את השמות ו"הכוכבים" של הנבחרות מאסיה, אפריקה ואמריקה מתעורר חשש כבד שהמונדיאל יהפוך לקייטנה עם שלב בתים מצחיק ונבחרות שיגיעו עד רבע הגמר בזכות הגרלות קלילות. יבואו המלומדים ויסבירו לנו שזה מהות הטורניר, אבל כולנו נדע את האמת: רוצים לראות את הולאנד, אמבאפה, מסי ורונאלדו. היתר זה בונוס נחמד.
