במשך שנים ארוכות יעל אריאל לא זכרה דבר כמעט ממה שקרה בערב ל"ג בעומר כשהייתה בת 12. רק כשאירוע טראומתי נוסף ערער את חייה והיא פנתה לטיפול, שברי הזיכרון החלו לצוף. במיוחד זכור לה הרצון להתנקות ממה שעברה באותו הלילה. "הניסיון הזה לקלף את העור", היא אומרת ומדגימה על גופה את תנועת הקרצוף.
היא נזכרה גם בנער שהוביל את החבורה; בדרישה שלו ממנה שתתפשט; במי שהיו שם יחד איתו ו"ניסו לצאת גברים בעיני החברים שלהם"; בניתוק שחשה, "כאילו אמרתי לעצמי: זה לא הגוף שלי יותר", היא מספרת. בשלב מסוים היא מצאה את עצמה לבד, "ופשוט הלכתי הביתה". אחר כך החלו שנים של הדחקה. יעל עזבה ללמוד בפנימייה מרוחקת, מיעטה לצאת מהבית וניתקה קשרים עם חברות ילדות כדי לא להיתקל בפרצופים מהעבר. "הייתי במשבר נפשי, דיכאון, המון מחשבות אובדניות". היום היא יודעת שקוראים לזה פוסט-טראומה מורכבת, ושהמקור שלה הוא בפגיעות המיניות שעברה בילדותה ובנעוריה.
אריאל גדלה בבית דתי-לאומי במושב דתי בשרון, וכבר בילדותה עברה פגיעה מינית. סביב כיתה ו' היא החלה להיות בקשר עם חבורת נערים מבוגרים ממנה מעט. הם היו הולכים לפרדס סמוך למושב. בהתחלה, היא מספרת, "לא היה בזה שום דבר חשוד". אחר כך החלו "דברים מינוריים יחסית": מגע, השפלות קטנות, משחקים שהלכו והסלימו. הדרך שלה להתמודד הייתה "לשחק אותה שזה לא מזיז לי, לא כואב לי, לא משפיל אותי", היא אומרת. "תעשו מה שאתם רוצים, אני חזקה יותר מהכל. זו היתה האסטרטגיה ההישרדותית שפיחתתי". האונס הגיע בשלב מאוחר יותר. "לא ידעתי איך להגיב. זה לא משהו שהמערכת שלי ידעה איך לסווג".
הנתונים הקשים נחשפים
אפילו יותר מהפגיעה עצמה, אריאל זוכרת את ההשפלה ואת התחושה שאיש מהנוכחים לא עשה דבר כדי לסייע לה. זה אחד הגורמים שהופכים את הפגיעה הקבוצתית לכואבת וקשה במיוחד. "עולה ביתר שאת השאלה - איך אף אחד לא עצר את הפגיעה? איך אף אחד לא הבין שמה שקורה זה אונס קבוצתי?", אומרת יעל טל-פואה, ראש תחום החינוך וההסברה באיגוד מרכזי הסיוע. על פי נתוני האיגוד, המתפרסמים היום, 115 פניות חדשות הנוגעות לתקיפה מינית קבוצתית הגיעו לקווי הסיוע של האיגודים השונים בשנת 2024 - 2% מכלל הפניות הנוגעות לפגיעה מינית. לפי נתוני פרקליטות המדינה, מתוך 4628 תיקים שנפחתו בחשד לפגיעה מינית לסוגיה, רק 16 תיקים שבהם חשוד אחד או יותר הבשילו לכדי כתב אישום.
לעתים הניצול שמוביל לאונס הקבוצתי גלוי לעין, אך לא פעם, אומרת טל-פואה, האונס או התקיפה מתרחשים כחלק מדינמיקה מורכבת, כזו שקשה לשים עליה את האצבע עד שכבר מאוחר מדי. לעתים זה מתחיל מתוך רצונה של הנערה להיות חלק מהקבוצה, וההסלמה מתרחשת בהדרגה, מבלי שמישהו נותן לכך שם. "מתחילים לשחק, שותים, מעשנים. ואז, אולי הנערה לא מרגישה שהגבול נחצה, או שאולי אין לה יכולת לקום וללכת, וכל אחד בתורו מנצל אותה". לאירועים האלה היא קוראת "אפור הולך ומשחיר", וכשההידרדרות הדרגתית, "גם הפוגע והנוכחים הרבה פעמים לא מבינים שזאת פגיעה. כי 'היא לא בוכה', כי 'היא רוצה את זה'". גם הנפגעת לא תמיד מבינה בזמן אמת מה התרחש. "היא מרגישה אשמה, כי לכאורה היא הביאה את עצמה לסיטואציה הזאת".
הדרך לפיתרון, לדבריה, עוברת בחינוך. שם אפשר לדבר עם מי שאולי ימצאו את עצמם נגררים אחר התוקף המוביל, שאולי ייקלעו לסיטואציה כמעט בטעות. "בגיל הנעורים יש לחץ חברתי - 'תתנסה', 'מה אכפת לך'", אומרת טל-פואה. בסדנאות שהיא ועמיתיה מעבירים בבתי הספר, ״אנחנו מדברות הרבה על לחבר אותם לעצמם, שידעו שאם הסיטואציה מעוררת בהם רגשות סותרים, אז כנראה שמה שהם רואים הוא לא בסדר וצריך לעצור אותו. תפקידנו ללמד אותם להיות יותר קשובים לעצמם, לחזק את האמפתיה".
כולם עמדו וצחקו
"העובדה שאנחנו רואות שוב ושוב עשרות מקרים של אונס קבוצתי מחייבת את מערכת החינוך לעשות מעשה, ולהשקיע בשיח עם בנות ובני הנוער - גם בכיתות וגם בשיח עם ההורים", מוסיפה אורית סוליציאנו, מנכ"לית האיגוד. "אנחנו פוגשות מחסור אדיר בחוקרי עבירות מין, יחס לא ראוי לנפגעות ולנפגעים, סגירת תלונות מקוונות באופן מיידי, חקירות רשלניות ועוד – כל אלו תורמים לסגירת תיקי עבירות מין ולעבריינים שלא נותנים את הדין על מעשיהם".
אחרי שמסך ההדחקה נפתח, החל אצל אריאל מסע ארוך לבירור האמת. היא החלה לדבר על מה שעברה - בין השאר גם על הפגיעות המיניות הטקסיות, שעליהן סיפרה לאחרונה באומץ בוועדה לשוויון מגדרי בכנסת. לפני שנים אחדות היא בחרה להגיע לבית העם ביישוב שבו גדלה, ולספר על האונס הקבוצתי. זה קרה אחרי שנים של נתק בינה לבין האנשים שהכירה בילדותה. "הייתי רוח רפאים, לא היה לי שם שום קיום", היא אומרת.
בשיחה בבית העם היא תיארה מה עבר עליה, מבלי להזכיר את שמות הפוגעים. זו הייתה, מבחינתה, חוויה מרפאת ומשנה חיים. "פתאום מאות אנשים עומדים ומוחאים לי כפיים, אחרי שסיפרתי להם דברים קשים", היא משחזרת. מאז היא ממשיכה לספר את סיפורה. "חשוב לי לדבר עם נוער במיוחד, כדי שיהיו אלה שרואים מה קורה ויודעים לקרוא לזה בשם", היא אומרת. "לחץ חברתי הוא דבר מאוד חזק. אני רוצה שידעו לזהות את המצוקה, גם אם היא אינה מופגנת - ובעיקר לנקוט עמדה ולעצור את זה בזמן. אולי אם אחד הנערים שהיו עדים לפגיעה בי היה עושה משהו, לא הייתי נשארת בתחושה שכולם שם פשוט עמדו וצחקו".
