התנועה הקיבוצית ספגה מהלומות כבדות ב-7 באוקטובר ומאז. הקיבוצניקים הם אמנם פחות משני אחוזים מאוכלוסיית ישראל, אבל מהווים כ-22 אחוזים מהנרצחים והחללים. יותר מ-140 קיבוצניקיות וקיבוצניקים נחטפו, 45 קיבוצים וכ-50 אלף קיבוצניקים (אחד מכל ארבעה) פונו מבתיהם, חלקם עדיין לא שבו. וכמובן: ההפקרה והגזלייטינג מצד הממשלה והאווירה הציבורית נגדם. גם היום, כשמרביתם חזרו, הבעיות רחוקות מלהיפתר וההשלכות ממשיכות להיערם – חינוכיות, בריאותיות, קהילתיות, כלכליות, נפשיות. למרות כל זאת, שרוטים וחבולים, הקיבוצניקים קמים וממשיכים, גם אם לא כולם באותה מהירות – ושואפים לקבל חברים חדשים.
במשך כמה ימים הסתובבתי בקיבוצי העוטף וגבול הצפון עם מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה. פגשנו אנשים, אכלנו בחדרי אוכל, שתינו קפה במוסכים, השתתפנו בלוויות, ישבנו בחדרי ישיבות, הסתובבנו באתרי בנייה, ביקרנו ברפתות, נכחנו בכנסים ונמרחנו בזולות של גרעיני נח"ל ובוגרי שמו"צ – מניר עוז עד יפתח.
מאז שנבחר לתפקידו בפברואר 2024 עושה שמחה מאמצים לשנות את פני התנועה ולהחזיר אותה מתוך הכאב והאובדן אל מה שהייתה במקור – תנועת התיישבות אידיאולוגית. שמחה, חבר קיבוץ נצר סירני, מדבר אידיאולוגית שוטפת: ציונות, הגשמה, התיישבות. בהתחלה זה נשמע מוזר לאוזניים עירוניות ציניות, אבל מתרגלים.
לדוגמה, משפט ששמחה אוהב לחזור עליו: "הקיבוץ הוא רעיון ודרך לאדם, ותנועה ליישוב הארץ. צריך לחזור להיות תנועה מיישבת שיש לה תפקיד בחברה הישראלית", הוא אומר. איך עושים את זה? "הגדלת היישובים, הבאת משפחות שרוצות לחיות חיי שותפות, חקלאות, התיישבות".
"היגון על 7 באוקטובר", הוא מוסיף כשאנחנו נוסעים בכבישי העוטף, "לוקח אותנו לחשיבה מחודשת על מי אנחנו ומה תפקידנו. התביעה לחשבון נפש שאנחנו מפנים החוצה, ובצדק, צריכה להיות מופנית גם פנימה. הרבה שנים שהתנועה הקיבוצית לא התעסקה ברעיון, בדרך, בהתיישבות. שריר ההתיישבות הקולקטיבי שלנו קצת התנוון ולוואקום הזה נכנסו הסרוגים, שלמדו מהקיבוצניקים איך עושים ואיך בונים בזמן שאנחנו התעסקנו בפרקטיקות – שיוכי דירות, תשומות בנייה, פנסיות. חשוב, אבל יש עוד דברים חשובים. יש רוח. לא רק ברזלים. התנועה צריכה אתוס. בלי אתוס מה נשאר? שרברבות. 7 באוקטובר העיר את התנועה הקיבוצית. אנחנו במקום אחר".
3 צפייה בגלריה
שמחה בקיבוץ נחל־עוז. "נהיה מוכנים באוגוסט, אז מגיעים רוב האנשים" | צילום: תומר שונם הלוי
רשימת המתנה ארוכה
גולת הכותרת של האתוס שמנסה שמחה להנחיל לתנועה הקבוצית היא פרויקט חדש שמטרתו לחזק ולהרחיב 23 קיבוצים ומושב אחד לאורך הגבולות, 13 מהם בעוטף (כרם שלום, נירים, ניר יצחק, סופה, חולית, כיסופים, עין השלושה, ניר עוז, רעים, בארי, כפר עזה, נחל עוז נתיב העשרה) ו-11 בצפון (מנרה, משגב עם, יפתח, מלכיה, כפר גלעדי, יראון, אדמית, חניתה, ראש הנקרה, דן ודפנה). בכל אחד מהם אמורה לקום שכונה חדשה של עשרה עד 15 בתים – מבנים יבילים ממוגנים – שבה ייקלטו הקיבוצניקים החדשים.
"השבוע עלינו בקמפיין של 'בואו לקיבוצי הגבולות, לחיות את המעשה הציוני'", נרגש שמחה. "היינו בימים של לסגור שערים. עכשיו אנחנו במקום אחר. מקימים בתים, פורסים תשתיות, משקיעים בקליטה. קוראים לאנשים לבוא".
את הסנונית הראשונה אפשר למצוא בקיבוץ רעים שבנגב המערבי. מיד אחרי הכניסה פונים ימינה לשכונה חדשה – יותר נכון שכונונת – ההולכת ונבנית. הכביש מנוקד בשלטים; כל שלט מציין את מקום נפילתו של אחד מהלוחמים בקרב על הקיבוץ בבוקר 7 באוקטובר. שישה חיילים ושישה שוטרים נהרגו בקיבוץ ובסביבתו, שבעה אזרחים נרצחו וחמישה נחטפו.
אנחנו פוגשים את נועם מרק, רכז המשק של רעים. פנסיונר כהגדרתו, אבל רשימת עיסוקיו כוללת מלבד ריכוז המשק ברעים גם את ריכוז המשק בכרם שלום, יו"ר אגודת המים האזורית וריכוז התיאומים מול מינהלת תקומה.
השכונה החדשה ברעים כוללת עשרה מבנים יבילים ("אל תגיד קראווילות! אלה 'אכסניות קליטה'") המיועדים לדיור זמני של משפחות חדשות הרוצות לעבור לקיבוץ. המבנים, חלקם על שטח של 55 מ"ר, חלקם כפול, בהתאם לגודל המשפחה, מיועדים למגורים של שנה שבה נבחנת מועמדותם לחברות. בתום התקופה, אם יתקבלו, יעברו ל"בית חלומותיהם", כמו שמגדיר זאת מרק, ואל הבתים ייכנסו משפחות חדשות לתהליך הקליטה.
השכונה ברעים היא הראשונה בעיקר בזכות נועם מרק, שלא המתין לכספים שהמדינה, דרך מינהלת תקומה, הבטיחה והבטיחה, ואז הבטיחה שוב, אבל לא קיימה – אלא דחף במימון של הקיבוץ. "אני לא מחכה לאף אחד", הוא מכריז, "אני בונה".
מה עם הכסף?
"לקחנו הימור. אני מאמין שהכסף מתקומה יגיע".
שכונות דומות, שנבנות בארבעה קיבוצים בצפון, מתבססות על תרומה של פילנתרופ אנונימי.
"כבר אחרי חודש במלון באילת", אומר מרק, "העברתי פאוור-פוינט מסודר לתקומה, ובו אמרתי שבשביל השיקום שלנו חייבים 30 בתים חדשים שיאפשרו תנועה בתוך הקיבוץ. אמרו לי, 'אתה לא מחובר לקרקע'. אמרתי 'טוב', ולא חיכיתי, פשוט עשינו את זה בכספים שלנו. שמע, הבתים האלה הם צוואר בקבוק רציני מבחינת הקליטה. בלעדיהם, אין לי איפה לשים נקלטים חדשים. כל הבתים בקיבוץ משויכים.
3 צפייה בגלריה
שמחה עם מרק ליד אחד הבתים החדשים בקיבוץ רעים. "'אכסניות קליטה', לא קראווילות" | צילום: דרור פויר
"צדקתי שלא חיכיתי", טופח מרק על שכם עצמו, "עובדה: יש רשימת המתנה ארוכה וכל היום אני מקבל טלפונים מהמועצה ומאנשים שרוצים להיקלט בקיבוץ: 'מתי אתה מסיים?'".
מתי באמת אתה מסיים?
"בחודשים הקרובים".
מרק פותח את אחד הבתים וצולל אל המפרט הטכני. עובר איתנו ממסד עד טפחות, מהחומרים שמהם עשויה הפרגולה החיצונית עד למיקום המתלה של שלט המזגן בסלון. "אנחנו לא יודעים אם 7 באוקטובר יחזור או לא", הוא אומר, "אז קודם כל היה צריך לעשות בית שאנשים יסכימו להיכנס אליו. כלומר, לא קראווילה עם ממ"ד אלא בית ממוגן ירי, עשוי בטון. גם התקרה. רעפים זה מאוד יפה, אבל אנחנו בטווח פצמ"רים וזה לא מעניין אף אחד אם תבטיח לו שפצמ"רים לא יהיו פה יותר לעולם. כבר שמענו את זה".
ומה עם מינהלת תקומה, שאחראית לשיקום העוטף?
"הם באמת אנשים נחמדים", אומר מרק. "הם רוצים, אבל אין להם יכולת. שנתיים בתוך האירוע, והם לא מצליחים להתמודד. רק השבוע הקבלן עצר לי את העבודה כי אני חייב לו 350 אלף שקל. מתקומה באו, הצטלמו – אבל את הכסף לא העבירו. אמרתי להם, 'חבר'ה, השתגעתם?! אתם מעכבים אותי!' הגיעו בבהלה כל הצוות והתנצלו. אמרו: 'אין לנו פרוטוקול לזה'. אמרתי להם 'חבר'ה, לא! לא אממן אתכם יותר!' נתנו לי איזה נייר, אמרו לי תמלא את כל הפרטים, מי יגור באיזה מבנה, ונעביר לך את הכסף. אני עוד מחכה".
בסופו של יום, השמות המפוארים של המינהלות - "תקומה" ו"תנופה", נראים מגוחכים מאוד מהשטח. "תקועה" ו"תנומה" הם שמות הרבה יותר קרובים למציאות. לא פגשתי קיבוצניק או קיבוצניקית אחת שהיו מבסוטים מהקצב.
מהתינוקיה עד בית העלמין
השכונה החדשה ברעים היא דוגמה למה יכול לעשות אדם אחד עם תשוקה אמיתית והיכרות אינטימית של המערכת. מרק מתמרן כרקדן בין המכשולים הבירוקרטים הבלתי נגמרים שמציבה המדינה מול אזרחיה, ויכול להם. מבין מתי לבקש תקציב ל"צמיחה דמוגרפית", מול מי לעבוד על הגדלת סל הצמיחה היישובי, עם מי אפשר לסגור עניין בתקומה ומתי הכי טוב לתפוס את משרד השיכון – ומהצד השני, יודע מצוין איך לעבוד מול ובתוך הקיבוץ, לדאוג שהכסף שמגיע לא ייבלע בצרכים השוטפים.
מצד שני, רעים היא דוגמה על דרך השלילה לכל מה שלא עובד בתהליכי השיקום של הקיבוצים: סבך בלתי אפשרי של מינהלות, החלטות, ועדות ותקציבים, חלקם סותרים זה את זה, חלקם לא מיושמים. יש כסף, אבל קשה להגיע אליו, והכספים שמגיעים מנותבים לא פעם למקומות לא נכונים.
"בסוף", אומר שמחה, "אנחנו מוציאים כסף ציבורי, והכסף הזה חייב לייצר אימפקט. לא משכורות, לא בירוקרטיות וסחבת, לא תקורות. השפעה. לדוגמה, ברפתות של העוטף. במקום לשפץ מכוני חליבה, שזה נחמד, פעלנו להגדלת מכסות החלב וזה היה מחולל צמיחה, הביא השקעות, קנו עדרים, שכרו עובדים. גם עניין אכסניות הקליטה הוא אימפקט מקסימלי. זה כסף שנשאר בקיבוץ, מביא אנשים חדשים".
מתי תוכלו לקבל תושבים?
"נהיה מוכנים באוגוסט, אז מגיעים רוב האנשים. זה זמן טוב להתחיל קליטה, לפני שנת לימודים חדשה.
"אני סוכן מכירות של אורחות חיים, של אידיאולוגיה", מדגיש שמחה. "חשוב לי להביא אנשים שמתאימים לרוח של הקיבוץ מהמרכז הפקוק, העמוס, החנוק. נכון שבשלב ראשון מדובר על כ-130 משפחות סה"כ, לא משהו שמזיז את המחט. אבל זו התחלה. סדר העדיפויות של המדינה חייב להשתנות. ובכלל, הגיע הזמן שתהיה לנו משימה משותפת".
מי זה לנו?
"מדינת ישראל. זו פעם ראשונה שהולכים למהלך התיישבותי כל כך גדול ומשמעותי. בחלומי אני רואה את הפרויקט מתרחב לערבה, לבקעת הירדן, לרמת הנגב, פשוט למתוח אותו לכל יישוב כפרי".
את האידיאולוגיה הנלהבת הזאת פורט שמחה למה שהוא מכנה "קיבוץ 3.0", הנשען על ארבעה יסודות: בעלות משותפת באמצעי הייצור; ערבות הדדית; דמוקרטיה השתתפותית (קיבוץ זו קבלת החלטות בלתי פוסקת); סולידריות חברתית, ואגף חדש לגמרי: אגף להתיישבות ומשימות. "מהתינוקייה עד בית העלמין וכל מה שקורה באמצע – זה הקיבוץ", אומר שמחה.
פרויקט נוסף שממחיש את השינוי בגישה הוא "שווים לא שבים". יש הרבה קיבוצניקים שלא רוצים או יכולים לחזור הביתה אחרי 7 באוקטובר, מכל מיני סיבות. מה עושים עם האנשים האלה? "אם הייתם שואלים קיבוצניק בעבר הוא היה עונה: 'עזבו, בעיה שלהם'", אומר שמחה. "בתוך הקיבוץ ידאגו לך לכל דבר, אבל אם תחליט לעזוב את הקיבוץ, יראו בך נוטש. אסור לנו להיות שם. אנחנו חייבים לחזק ולעטוף את האנשים האלה, לדאוג להם לפתרונות מגורים, לסל עזיבה, לסל קליטה במקום חדש. יש לנו אחריות גדולה כלפיהם ואנחנו לא מתחמקים ממנה".
יש גם צעדים סמליים, אבל חשובים, כמו מיזוג היסטורי שמוביל שמחה בין התנועה הקיבוצית לתנועת הקיבוץ הדתי שהולך ומתרקם בימים אלה. "זה מאוד מתקדם", אומר שמחה, "והאמת – מאוד מרגש. זה איחוד שהוא בעיקר הצהרתי, זה הבית המשותף. יש לאיחוד גם צדדים כלכליים, כמובן, זה יאפשר לנו לייעל מנגנונים, לעשות שיתופי פעולה. אבל העיקר מבחינתנו זה החיבור. להראות שאפשר".
ימים יגידו עד כמה.
עד שהתושבים החדשים יגיעו להיקלט, יש מי שמכין את השטח. בניר עוז אנחנו פוגשים גרעין של השומר הצעיר, 50 צעירים בני 26 עד 35 שהיו גרעין חינוכי והחליטו לבוא לניר עוז – רק כ-40 אחוזים מהתושבים חזרו, והוא עדיין נראה חבול ועצוב. הקשר עם הקיבוץ נרקם במלונות אחרי הפינוי והמשיך בקריית-גת. בתחילת אוגוסט הגיעו לקיבוץ והתחילו לעבוד. עוד רחוק היום בו תשוב ניר עוז להיות כשהייתה. אבל זה יקרה, הם אומרים לי (ולעצמם), זה יקרה.
"אתה שואל כל קיבוץ, 'מה אתם הכי צריכים?' והם עונים: 'משפחות צעירות עם ילדים קטנים'. אבל זה מוצר שכמעט ולא קיים בחברה החילונית, לא גידלנו אותו. צעיר חילוני לא מסתכל איפה יש יישובים שצריך לחזק. הוא חושב על קריירה", אומר אדם לטרולו, רכז התיישבות בתנועה הקיבוצית, שמלווה את הגרעין.
נוסעים לנחל עוז, שם כבר עובד גרעין נח"ל. 20 בני ובנות 18, רובם קיבוצניקים בעצמם. גם בנחל עוז קשה. רבים לא חזרו והקהילה עדיין מזועזעת. אנחנו יושבים בזולה של הגרעין ושותים קפה דלוח. כיף. "אתם מאוד משמעותיים לקיבוץ", מעודד אותם שמחה. המטרה היא להביא לקיבוצים 20 גרעיני נח"ל. כרגע יש 14. גרעיני נח"ל כמו פעם: עושים שנה בקיבוץ, מתגייסים ל-20 חודשים, וחוזרים לעוד שנה. "זה צו עשה", אומר להם שמחה.
מלבד העבודה, נראה שהערך המוסף העיקרי הוא הגיל של חברי הגרעין ושמחת החיים שלהם. "כיף לשמוע קולות של צחוק בשבילים, שיחות ערות בחדר האוכל", אומרת קיבוצניקית מבוגרת שעוברה כדי לתת לגרעין עוגה שאפתה. "זה היה כל כך חסר".
אנחנו עוברים דרך השכונה החדשה שנבנית בבארי ומציצים לכפר עזה – גם בהן יוקמו שכונות כאלה, מתישהו בהמשך. מלבד הקיבוצים האדומים, שסבלו במיוחד ב-7 באוקטובר, הרוב חזרו. כבישי העוטף חדשים ורחבים, השדות גמעו את הגשם הראשון אבל צמאים עדיין, והממטרות מייצרות קשתות קטנות. השמיים שקטים. אין מטוסים ואין פיצוצים – לפחות לא כשהיינו. כמעט אפשר לטעות ולחשוב שהכל מאחורינו והדבר היחיד שנותר זו תיירות האסונות שמציפה את העוטף והפכה את חניון רעים לאתר התיירות מספר אחת בישראל, הזיה בפני עצמה.
את רוב פרויקט אכסניות הקליטה בעוטף מממנת קק"ל, בסכום של 115 מיליון שקל. שמחה מעריך כי העלות הכוללת תעמוד על כ-200 מיליון שקל בשנה הראשונה.
הגרביטציה של הנפש
כמה ימים אחר כך אנחנו עולים צפונה. הצפון רחוק, אבל ממש! נסיעה לקיבוץ יפתח, יראון או ברעם בגליל המזרחי, למשל, יכולה לקחת שלוש שעות לכיוון. והנסיעות בצפון קשות יותר. הכל תלול, מפותל. בעוטף הכל שטוח וישר. אפשר לנסוע באופניים. קיבוצי ההר בצפון זו פריפריה עמוקה.
קשה ומורכב יותר לבנות בצפון וזו אחת הסיבות שהתקציב לפרויקט בו כפול, ועומד על כ-400 מיליון שקל שהוקצבו בהחלטת ממשלה.
בפעמים האחרונות שנסעתי פה הכל היה שרוף וחסום ומפחיד וריק. עכשיו עדיין ריק – וזה תענוג. המטעים פורחים, השדות מוכנים. הכבישים שנסגרו עקב הקִּרבה לגבול נפתחו מחדש והנופים מרגיעים את הנשמה. למעשה, הנופים הם הדבר היחיד שמרגיע את הנשמה, כי החדשות שחוזרות ומכריזות על עוד גל מתקרב של רתיחה בצפון ממשיכות להלחיץ את התושבים.
אנחנו אוכלים צהריים בחדר האוכל של קיבוץ ברעם. 170 מטרים מהגבול. המרק מעולה, ולתפוחים שזה עתה נקטפו יש טעם גן עדן. רוב התושבים חזרו, "אולי ראו שבכל מקום קשה", מציע מישהו ואחר מספק הסבר פואטי יותר. זו "הגרביטציה של הנפש", הוא אומר; הרצון לחזור הביתה.
"כולנו יחד", אומרת חברת קיבוץ, "אף קיבוץ לא עומד לבד".
עוצרים לקפה בעגלת הקפה בכניסה לצבעון – קיבוץ קטן, מתוק והיפי. אורן אסטריק, מנהל הקהילה בעל הלוק ההיפסטרי למהדרין, פותח את עגלת הקפה. 110 משפחות גרות בצבעון, כמחצית מהן חזרו. הקיבוץ רוצה לגדול, אבל קצת. "אנחנו רוצים לקלוט אנשים שוויתרו או מוכנים לוותר על המרדף אחר הכסף", אומר אסטריק.
בקיבוץ יראון נבנית שכונה חדשה עבור בנים חוזרים, ועוד שכונת מבנים יבילים המיועדת, כמו ברעים, לאכלוס זמני למועמדים לחברות. גם ביראון לא חיכו למדינה שתואיל בטובה, ופשוט בנו. "הקיבוצים החזקים יכולים לבד", אומר אלי בן-עמי, מרכז המשק. "אצלנו כולם חזרו, ואנחנו בתהליך מואץ של צמיחה דמוגרפית".
הבעיה היחידה שעומדת בפני גל הצמיחה המואץ היא המצב הביטחוני. "מצד אחד אומרים לנו: עסקים כרגיל, הכל נגמר, הכל בסדר", מספר שמחה. "מצד שני, שום דבר לא נגמר. הנה, שוב מדברים על התחממות. חוסר הוודאות הזה מייצר אי-שקט ומטלטל פה את כולם. את הילדים, את ההורים, את המערכת כולה. בשביל לבוא הנה, אנשים צריכים להבין שיש שקט. שחיזבאללה לא נכנסים וצה"ל לא תוקף. ודאות ויציבות, זה שם המשחק".
ביראון אני לומד עובדה שלא נותנת לי מנוח. מתברר שתקציבי השיקום העצומים שהוקצו לצפון (15 מיליארד שקל בחמש שנים) כוללים כמעט הכל מלבד מיגון. איך ייתכן שיקום בלי מיגון? זה לא נורמלי. סוגיית המיגון, אם שאלתם, אושרה כבר לפני 15 שנה, אבל הכסף לא הגיע. ובכלל, מדובר בסבסוד ממ"דים ובהחזר של 132 אלף שקל (במרחק 1-5 ק"מ מהגבול) - אבל ממ"ד עולה 200 אלף שקל. מי יכול לממן את זה? רק העשירים ביותר. מעבר לקו החמישה ק"מ לא מתמגנים כרגע בכלל, כי אין כסף.
אנחנו נוסעים לקיבוץ יפתח. 600 מטר מהגבול. בפעם האחרונה שהייתי פה נסעו טנקים בשבילי הקיבוץ והכל בער. עכשיו הכל כל כך יפה שבא לי להציע חברות. בסוף, עם מה יצאו ביפתח מהמלחמה? לא הרבה: קצת שיפוץ, 15 מבנים יבילים שנוספו במסגרת הפרויקט, מטע תפוחים חדש וכבאית שנתרמה.
בעגלת הקפה "גליקי", על שם בן המקום סמ"ר גל הרשקו ז"ל שנפל בעזה, אני פוגש את אמיר אדרי, המנהל העסקי של הקיבוץ, את רונית סטרולוביץ', אחראית על צמיחה דמוגרפית וקליטה ביפתח, את מירי יציב מכפר סאלד ואת זוהר ליפקין, סגנית ראש מועצת גליל עליון המורכבת כולה מקיבוצים, 29 במספר.
עם הקפה הראשון נשמעים הרבה מאוד סיפורי תקומה ותנופה על בנייה מחודשת, ביקוש גבוה, קהילה חזקה ועתיד ורוד. "כ-90 אחוזים מהתושבים חזרו", אומרת סטרולוביץ', "אנחנו כבר עם הפנים קדימה לשיווק בתחילת 2026 של 36 מגרשים בשכונה חדשה שנבנית. אין דירות פנויות ביפתח, בדיוק הגיעו לפה 13 משפחות חדשות". גם פה לא סמכו על המדינה. בנו לבד. השכונה החדשה, אגב, היא הכי קרובה ללבנון, משקיפה על הכפר בליידה. נוסך ביטחון.
עם הקפה השני מתחיל להתגלות גם הצד האחר של המציאות בצפון הרחוק – והוא עגום למדי. המדינה ברחה, החיים קשים, המבוגרים חולים, הילדים נושרים, ההגירה שלילית. "האתגר של הגליל המזרחי הוא אחר לגמרי", אומרת ליפקין. "זה לא גליל מערבי, עם כל הכבוד לגליל המערבי. זה לא 20 דקות מנהריה שאתה עולה על הרכבת ועובד בתל-אביב. גם קיבוצי העמק זו לא בעיה, אבל האתגר שלנו שונה. ובתוך האתגר של הגליל המזרחי יש את שמונת קיבוצי ההר".
"זה האזור שהכי קשה למשוך אליו אנשים חדשים", אומרת סטרולוביץ'. "אנחנו מאוד אופטימיים בטווח הקצר. אבל כשמדברים על טווח רחוק, השיח משתנה. אנשים רוצים לגור בבית טוב, על אדמה טובה ובטוחה ועם תעסוקה וחינוך ובריאות, ואנחנו לא שם. רחוקה הדרך. יש אופטימיות ורוח וקהילה, אבל לא כזה פשוט ואופטימי".
ליפקין מספרת על עלייה תלולה בנשירה של בני נוער באזור ממערכת החינוך, מ-45 נושרים לפני המלחמה ליותר מ-350 היום. יש קיבוצים עם מכת אלכוהול, סמים, ונדליזם, שוטטות – כל מה שנובע ממציאות לא סבירה, מדינה לא מתפקדת, חוסר באפשרויות בילוי, תחושת בגידה ואימה ממה שיכול לקרות מחר.
אמיר: "בנוסף, התמותה עלתה, יש יותר מחלות קשות, החוסן נפגע".
ליפקין: "אחד הדברים שלמדנו בפינוי היה שהבריאות מאוד זמינה בכל מקום אחר בארץ, רק לא פה. שירותי הבריאות שלנו הם כמה דורות אחורה".
"יש פער לא ברור", אומרת מירי יציב, "בין אנשים חזקים לאזור מוחלש. האזור הזה נואש לעזרה ולסיוע כדי שיהיה באמת פנינה. אנחנו הפריפריה של הפריפריה".
וכמו להדגים, מפהק אמיר אדרי, קרוע מעייפות: הוא אחרי שש שעות נהיגה – הסיע את בתו מיפתח לצריפין ובחזרה. למה? כי אין אוטובוס שיכול להביא אותה בזמן.
אנחנו יורדים מהצפון בדרך חזרה למרכז. "אני מתייחס לפרויקט הזה בחרדת קודש", אומר שמחה. "אני חייב שהוא יצליח. חייב שיקרה השינוי הזה. כי אם לא, הג'יני הזה ייכנס למנורה לעוד אלף שנה. אבל אם כן – בחלומי אני רואה את זה מתרחב. זה החזון. בהתחלה לגבול המזרחי, אחר כך להגדיל את הרדיוס משניים לחמישה ק"מ, ולהמשיך לייצר הרבה מאוד יחידות דיור כאלה – דירות סוכנות. לא גדולות במיוחד, לא הכי מפנקות, לא דירות שמציעות איכות חיים, אבל כן מציעות חיי משמעות. קהילה תומכת, שותפות, כל הסיפור – פרגולות, אופניים ועגלולים בשבילים. אנחנו מחפשים אנשים שרוצים ליצור סיפור ליברלי חדש".
