המצב האסטרטגי של ישראל לאחר תום המלחמה מתעתע, מפני שמה שנתפס אצלנו כבעיה וסכנה הוא בעצם יתרון והזדמנות, ולהפך. ראשית, חשוב להבין שמלחמות, ככל שהן גדולות, נוטות להביא לשינויים דרמטיים יותר לאחריהן. מהפרספקטיבה של ההיסטוריה הציונית, מלחמת העולם הראשונה היא שתרמה, לקראת סיומה, ולנוכח תבוסת האימפריה העות'מנית, למתן הכרזת בלפור שהציעה בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. בתום מלחמת העולם השנייה היה זה הרצון לסדר עולמי חדש שסייע רבות להחלטת האו"ם ב-1947 על הקמת מדינה יהודית. גם מלחמות בקנה מידה מצומצם יותר, כמו מלחמת יום כיפור, תרמו בהמשך להסדר השלום עם מצרים.
לכן צפוי היה שהמלחמה בעזה, שהתפתחה למלחמה אזורית בין ישראל לשכנותיה ובכך השפיעה על חלקים נרחבים בעולם, תביא עם סיומה גם לאפשרויות מדיניות חדשות. והן אכן מונחות עתה לפנינו. המעורבות של הקהילה הבינלאומית בעזה מעוררת בישראל חששות על אובדן ריבונות וכעס על דגלי קטאר וטורקיה ברצועה, כאילו שדגלי חמאס טובים לנו יותר. טוב היה אם ישראל הייתה יוזמת פתרון בעצמה ולא ממתינה שהדברים ייכפו עליה, אבל עצם המעורבות הבינלאומית היא כשלעצמה חיובית. שכן אם יש משהו שיבטיח לנו שחמאס לא יעז לחזור על 7 באוקטובר, הוא טמון בכך שמולו יעמדו חיילים וגורמים זרים. מה עוד שההיסטוריה הוכיחה שהישראלים והפלסטינים לא מסוגלים למצוא פתרון בינם לבין עצמם, ולכן טוב שגורמים חיצוניים ייטלו על עצמם את העול. ובכלל, ככל שבמדינה הפלסטינית שאולי תקום יהיו מעורבות עוד ועוד מדינות, כך הסיכויים שהיא תאיים עלינו יפחתו.
הבעיה היא שישראל מעדיפה להתמקד בחרדות (שרק לא תקום מדינה פלסטינית!) במקום להבין שאין מועד טוב יותר לתהליך שלום - מבחינת חולשת הפלסטינים ונכונותם לרפורמות, ומבחינת ההכרה הבינלאומית בצורכי הביטחון של ישראל - מאשר עכשיו.
גם לגבי לבנון הדברים תמוהים. לפי הדיווחים, לבנון מבקשת מו"מ ישיר על נסיגה מהמוצבים שנותרנו בהם בדרום לבנון, בתמורה להמשך פירוק חיזבאללה והסכם שלום. ייתכן שממשלת לבנון חלשה מדי ומוטב להישאר בדרום לבנון ולהמשיך לפגוע במטרות מדי פעם. אבל בהחלט ייתכן שהדרך הטובה ביותר לסכל את חיזבאללה כאיום היא הסכם עם לבנון. בכל מקרה, לא שמענו על שום דיון רציני בנושא המדיניות הישראלית בנושא.
כך גם ביחס לסוריה. עם נפילת משטר אסד, צה"ל כבש את החרמון הסורי, מהלך שמעולם לא נחשב יעד ישראלי. עכשיו ג'ולאני מציע הסכם ביטחוני בתמורה לנסיגה. האם מתקיים בישראל דיון בשאלה אם שווה לנו לסגת ולנצל הזדמנות היסטורית? כרגע נראה שישראל מעדיפה בעיקר לשמר את הקיים, להתרכז בזווית הביטחונית הצרה, ולא להבין שביטחון אמיתי נובע מהסדרים. וכך גם בנוגע לסעודיה. היתרונות בשלום עם הסעודים ברורים. האבסורד הוא שהתמורה שהסעודים מבקשים – נתיב למדינה פלסטינית מפורזת ומפוקחת – נתפס בישראל כאיום, בעוד שלמעשה זהו עוד רווח אדיר: סיום הסכסוך עם הפלסטינים בתנאים שיבטיחו ביטחון לישראל.
בינתיים, כל עוד ישראל אינה מבקשת להוביל אפשרויות להסדרים אלא רק להוסיף להתענג על ההישגים הצבאיים, הסעודים מקבלים מארה"ב את המטוסים שאמורים היו להשיג רק בתמורה להתקרבות אלינו. היעדר אסטרטגיה מדינית אמיצה, שנובע מההשקפה (שהוכחה ככושלת ב-7 באוקטובר) שניתן לדלג על פתרון עם הפלסטינים ולחיות בשלום במזרח התיכון, עלול להיזכר כפספוס הגדול של המלחמה.
נראה שישראל מעדיפה בעיקר לשמר את הקיים, להתרכז בזווית הביטחונית הצרה, ולא להבין שביטחון אמיתי נובע מהסדרים