דעת הקהל הישראלית סוערת בעקבות החלטת מועצת הביטחון, שאישרה את תוכניתו של הנשיא טראמפ לסיום המלחמה בעזה ואשר הניחה נתיב אפשרי, גם אם עתיר התניות ודרישות, לכינונה של מדינה פלסטינית. הדרישה המרכזית המונחת לפתחה של הרשות הפלסטינית, כתנאי להקמת מדינה, היא ביצוען של רפורמות מקיפות ותהליך דה-רדיקליזציה של עזה. האם תהליך כזה אפשרי בחברה הפלסטינית? האם ממשל אמריקאי עתידי עלול להסתפק במס שפתיים ובמהלכים הצהרתיים, כדי לקדם בפועל את רעיון המדינה הפלסטינית?
ההתנגדות הערבית לשיבה היהודית לארץ ישראל החלה כבר בסוף המאה ה-19, במקביל לגלי העלייה הציונית הראשונים, אך התחזקה והתגבשה בצורה מאורגנת בתחילת המאה ה-20. חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, קבע כי "איננו יכולים לוותר על אדמת פלסטין ליהודים, אפילו לא על אמה אחת" וכי "היהודים הם אויבינו, ואנו חייבים למנוע מהם להקים בית לאומי בפלסטין". במשך מאה השנים שחלפו מאז, המשיכו הפלסטינים לנקוט במאבק אלים ורצחני וביצעו שורה ארוכה של פרעות, מעשי טבח ופיגועים, שנשענו על הנרטיב הרואה ביהודים ובמדינת ישראל קולוניאליסטים שיש לסלקם.
1 צפייה בגלריה
(אבו־מאזן. על פי ההיסטוריה של הסכסוך, סביר שגם הפעם יצליחו הפלסטינים לחבל בתהליך | צילום: רויטרס, Benoit Tessier)
לימים, כאשר גובשה האמנה הלאומית הפלסטינית, ניתן לנרטיב זה ביטוי מפורש אשר שימש כמצפן אידאולוגי לפעילות הטרור הפלסטינית. כך קובע סעיף 15 לאמנה משנת 1968: "שחרור פלסטין הוא חובה לאומית, כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית, ולטהר את פלסטין מהקיום הציוני".
המושגים הכלולים באמנה הפלסטינית, קל וחומר הנוסח הקיצוני עוד יותר של אמנת החמאס, נגועים באנטישמיות ובציווי דתי, אשר מצאו את ביטויים גם בתקשורת ובמערכת החינוך. אלו עשו ליהודים דמוניזציה, התירו את דמם והפכו את רוצחיהם ל"שהידים" נערצים בחברה הפלסטינית.
עקירה מהשורש
הרדיקליות הרעיונית והביטוי האלים שלה הם מאפיין יסודי של החברה הפלסטינית. הם לא פסקו מעולם, גם כאשר הפלסטינים ניהלו תהליך מדיני מול ישראל, תוך כדי המשך פעולות טרור, שהגיעו לשיאן בימי האינתיפאדה השנייה. בכל השנים מאז הקמתה ממשיכה הרשות הפלסטינית לנהוג במוסר כפול. מצד אחד, מקיימת שיתוף פעולה ביטחוני עם מדינת ישראל ובמקביל משלמת משכורות למחבלים ולמשפחותיהם וממשיכה במתן רוח גבית להסתה ולחינוך לשנאת ישראל. רק השבוע נחשף כי בשנה האחרונה הרש"פ כמעט והכפילה את המשכורות למחבלים ומשפחותיהם.
התנגדות הפלסטינים לקבל את כל הפשרות הטריטוריאליות שהוצעו להם על ידי ממשלות ישראל ובעיקר אלו של אולמרט וברק, הינה עדות נוספת לסירובם להתנתק מהנרטיב המחייב את השמדתה של מדינת ישראל.
תוכנית טראמפ מציבה בפני הפלסטינים אתגר גדול בהרבה מאשר ביצוען של רפורמות מבניות בשלטון, במערכת החינוך ובמערכת אכיפת החוק. תהליך דה-רדיקליזציה מחייב עיצוב מחודש של תודעה לאומית ועקירה מהשורש של אלמנטים רדיקליים מתוכה. הדוגמאות ההיסטוריות לתהליכים כאלה אינן רבות. המוכרת בהן היא תוכנית הדה-נאציפיקציה של גרמניה, בסיום מלחמת העולם השנייה.
תהליך זה, שנעשה ביוזמת בעלות הברית, כלל סילוק האלמנטים הנאציים-רדיקליים מהתרבות, התקשורת, הכלכלה, מערכת המשפט והפוליטיקה הגרמנית והנחלתם של עקרונות דמוקרטיים. הוצאתו לפועל כללה סילוק נאצים מכל עמדות הכוח, יצירת תוכנית לימוד חדשה, פיקוח הדוק על אמצעי התקשורת ושפיטתם וענישתם של פושעי מלחמה.
גם בצפון אירלנד התקיים תהליך של דה-רדיקליזציה במסגרתו הופסק המאבק האלים של מחתרת ה-IRA, אשר הומר במאבק פוליטי שאת דגלו נושאת מפלגת השין פיין. גם במקרה הזה חייב ההסכם בין הצדדים, שנודע כ"הסכם יום שישי הטוב", שורה של רפורמות לרבות פירוק נשק וארגונים אלימים, הקמתה של משטרה חדשה וממשל משותף.
ההבדלים בין הדוגמאות של גרמניה וצפון אירלנד לבין תהליך הדה-רדיקליזציה המצופה מהפלסטינים, הם עצומים. במקרה האירי הפלגים נחלקו בשאלת החיבור לממלכה הבריטית לעומת דורשי העצמאות. על אף המאבק הארוך והמדמם, הם היו בני אותו עם וחלקו אותם שפה ושורשים. במקרה הגרמני תוכנית הדה-רדיקליזציה התבססה על כניעתה של גרמניה אשר איפשרה לבנות הברית להחיל עליה את תהליך עקירת האלמנטים הרדיקליים בכפייה.
לעומת זאת, תוכנית טראמפ לא כופה על הפלסטינים את התהליך, אלא מצפה שהם ינהלו אותו בעצמם, תחת פיקוח של השותפות לתוכנית. זאת ועוד: בשונה מגרמניה ומאירלנד, לפלסטינים אין מודל היסטורי, תרבותי וחברתי מתון שאליו הם יכולים לחזור, אם רק ינוטרלו האלמנטים הרדיקליים שחדרו לתוך החברה.
לפיכך, האתגר הגדול בקידום הרפורמות ותהליך הדה-רדיקליזציה הנזכרים בתוכנית טראמפ הוא בשינוי הנרטיב הפלסטיני הלאומי המרכזי. זה הרואה בפלסטינים קורבן ה"נכבה", המנציח את מושג הפליטות, מצדד בזכות השיבה וקורא להשמדת ישראל ולשחרור "פלסטין כולה". דה-רדיקליזציה אמיתית דורשת שינוי פרדיגמה מלא, ו-ויתור על חזון ההשמדה. כל עוד הנרטיב המכונן לא ישתנה מהיסוד, כל רפורמה תהיה רק דקלרטיבית ולא תקדם הסדר.
בקרב מצדדי התוכנית בישראל רווח הטיעון שזו לא הפעם הראשונה בה מועצת הביטחון של האו"ם הצביעה בעד החלטות המחייבות את ישראל לסגת משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, למצוא פתרון לבעיית הפליטים ולהכיר בחזון שתי המדינות. לכאורה ההחלטה הנוכחית טובה בהרבה לישראל מקודמותיה. אימוץ תוכנית טראמפ כולל את הרחבתם של הסכמי אברהם, פירוז רצועת עזה וסילוק חמאס מעמדת השלטון ובעניין המדינה הפלסטינית מכפיף את המו"מ להקמתה, לשורה של תנאים ודרישות.
עם זאת, הסכנה הטמונה בתוכנית היא כי ארה"ב ומדינות המערב ינסו לכפות על ישראל את הקמתה של המדינה הפלסטינית, תוך שהן מסתפקות במהלכים דקלרטיביים וסמליים מצידה של הרש"פ. מדינה כזאת תסכן את קיומנו.
האתגר לישראל
רצונה של ארצות-הברית לשנות את פני המזרח התיכון וליצור בריתות אזוריות עלול להניע אותה ל"קיצורי דרך", כפי שדרש השבוע יורש העצר הסעודי, אשר התנה הצטרפות להסכמי אברהם בהתחייבות להקמת מדינה פלסטינית בתוך חמש שנים.
מתוך הבנה כי הפלסטינים לא מתכוונים להתפרק מכל הנרטיבים העומדים בבסיס התפיסות האידיאולוגיות שלהם, רובץ לפתחה של ישראל אתגר גדול. עלינו להבהיר לממשל טראמפ, כי כל מו"מ לפיתרון מדיני יחייב הגדרה של תהליך הדה-רדיקליזציה שצריך להתקיים בעזה וביהודה ושומרון. הצלחתו של תהליך כזה נמדדת על פני שנות דור ואין לאפשר את האצתו. הקושי הזה מול ממשל טראמפ עלול להתעצם שבעתיים מול ממשלים עתידיים שעלולים להיות לעומתיים לישראל ויוכלו לפרש את הדרישות לפלסטינים באופן מקל.
אם לשפוט על פי ההיסטוריה של הסכסוך, סביר שגם הפעם יצליחו הפלסטינים לחבל בתהליך.
