ברצף האירועים החדשותיים בכלל והמשפטיים בפרט השוטפים את מדינתנו, נראית החלטת בג"ץ מתחילת השבוע בעניין הגורם שילווה את חקירת אנשי הפצ"רייה כמו זיכרון רחוק ועמום. ועדיין, נוכח מרכזיותו וחריגותו של ההליך, נכון להתייחס אליו בכמה תובנות הבוערות בי בנושא.
1 צפייה בגלריה
(בהרב־מיארה. כיצד ייתכן שלא היה בפרקליטות מי שיאמר לה בנחרצות כי מוטב שתסיר ידיה מראש מהנושא? | צילום: רפי קוץ)
א. כל מי שעקב אחרי הערות השופטים בדיון יכול היה לשער במידת ודאות גבוהה את תוצאותיו. למעשה, בהסתכלות עניינית ונטולת פוזיציה ניתן היה להעריך מראש את ליבת המסקנות בפסק הדין: היועצת בניגוד עניינים ולא תוכל ללוות את הפרשה, והשר לא יכול למנות את נציב קבילות הציבור על שופטים בשל האיסור המפורש בחוק לעיסוק נוסף (גילוי נאות: אני מייצג בעתירה הנוגעת לשינוי החוק בדבר אופן מינוי הנציב).
ובכל זאת, במשך ימים ארוכים, רבים וטובים טענו בלהט ש"ברור שהיועצת אינה בניגוד עניינים" או ש"ברור שהשר מוסמך למנות את מי שירצה". הם לא ראו - או לא רצו לראות - את התוצאה המשפטית המתבקשת. אין זאת אלא כי התרגלנו לחיות כאן בין שתי תיבות תהודה המהדהדות ליושביהן תובנות ומסרים חד-צדדיים.
ב. הדיון בבג"ץ והמאורעות האחרונים הם המחשה מצוינת לכל מה שקורה בשלוש השנים האחרונות. מערכת משפטית שלא מסוגלת להתבונן פנימה, להכיר בכשליה ובצורך לשנות, להבין שהיא לא נקייה מטעויות ושהמשפטנים אינם "אנשים אחרים" או בעלי דם כחול החסינים מניגודי עניינים. מנגד, מערכת פוליטית שמגיעה עם סל פתרונות שנע בין D9 למכבש כבישים, כאלה שיוצרים בעיות אחרות ופוגעים בעצמאות המערכת המשפטית; לכך הם מוסיפים התקפות בוטות כלפי ראשי המערכת, מתובלות בקונספירציות כיד הדמיון הטובה של הח"כ או הח"כית התורנית. או אז, המשפטנים שוב מתקפדים ומתבצרים מפני "אימת הפוליטיקאים הבאים עליהם לכלותם". מצב תודעתי זה מביא לטעויות והתחפרויות נוספות מצידם, ובעקבותיהן מחריפים הפוליטיקאים את ההשתלחויות, וחוזר חלילה.
ג. במסכת סנהדרין מלמדת אותנו הגמרא שערך החיים דוחה את כל המצוות שבתורה, מלבד שלוש - שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות - שלגביהן נאמר "ייהרג ובל יעבור". אך לפי הגמרא עיקרון זה נכון בזמנים רגילים; לעומת זאת, "בשעת השמד", כאשר קיים איום על בסיס המסגרת היהודית, יש למסור את הנפש אפילו אם הדרישה היא רק "לשנויי ערקתא דמסאנא", כלומר רק לשנות את אופן קשירת שרוך הנעל.
זמן רב אני טוען שאנשי המערכת המשפטית חיים בתחושה של "שעת שמד" כלפי בסיס המסגרת הדמוקרטית. אין לכחד, לא מעט מאנשי הקואליציה דואגים לבסס ולהעצים תחושה זו. הם משדרים בוז עמוק לכל מושג הייעוץ המשפטי, ו"משילות" משולה בעיניהם להפקרות, שבה אין כל מגבלה וריסון לשלטון הרוב.
ד. תודעת "שעת שמד" זו, אם תרצו תודעת "הילד ההולנדי עם האצבע בסכר", היא בעיניי ההסבר ללא מעט מקרים שבהם היועמ"שית ואנשיה נקטו עמדות קצה, חלקן נעדרות בסיס משפטי שגם בג"ץ דחה אותן. פעולה מתוך תודעה כזו היא מסוכנת ומביאה לטשטוש מתמיד בין הדין המצוי לדין הרצוי, שהוא כחומר ביד היוצר/היועץ, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר.
אני מכיר לא מעט מהאנשים שם - אנשי מקצוע מסורים הפועלים מתוך תחושת שליחות ותרומה למדינה. וגם בשל כך, לא נותנת לי מנוח השאלה הכיצד ייתכן שבמשך ימים ארוכים לא היה מי שירים דגל ויאמר באופן ברור ונחרץ כי מוטב שהיועצת תסיר ידיה מראש מעיסוק בנושא? לא כי יש חשד נגדה. אני משוכנע שהיא ואנשיה לא היו מעורבים בדיווח כוזב מודע לבג"ץ. אך הימנעות בשל ניגוד עניינים לא נובעת מחשד; היא נועדה למנוע כניסה למצב שעלול לעורר ניגוד עניינים, ולמצער מראית עין לכך. האם היה צריך לחכות עד שיועמ"שית המשרד ושלושה שופטי בג"ץ יאמרו את המובן מאליו? כאמור, ההסבר לכך נעוץ באותן תיבת תהודה ותחושת שמד, שבגינן אין לוותר על אף משלט וגבעה במערכה. זאת בהמשך לדנ"א המוטבע במערכת, שלפיו אין להטיל דופי בטוהר שיקוליה ואין מקום למניעת מראית עין משיקולי אמון ציבור.
ה. זה גם מה שעמד בשורש העתירה לפני כשנה, שדרשה להוציא את חקירת ההדלפה מידי הפרקליטות הצבאית. אנשי משרד המשפטים, על כל בכירותיו ובכיריו, סברו כאיש אחד שאין מקום לאפשר לגוף אחר - משטרה או מח"ש למשל - לחקור את ההדלפה. את אחריתה של התעקשות ואת גלי ההדף שלה נרגיש כולנו עוד זמן רב. ניתן היה לצפות לפחות שיופקו לקחים, ויובן שלו מטעמי מראית עין ראוי לנהוג אחרת בליווי הפרשה החדשה, אך ההתחפרות נמשכה. שוב הוכח שהתחפרות מטעמים של הגנה על שלטון החוק מביאה דווקא לתוצאה הפוכה, ומשרתת את אלו המנסים לקעקעו.
ו. ולמרבה הצער, יש אכן המנסים לקעקעו. לא מעטים במערכת הפוליטית קופצים על הפרשה הזו כמוצאי שלל רב, ומתקשים להסתיר את העובדה שלא את חקר האמת הם מחפשים, אלא את ראשה של היועצת. חלקם כבר ידעו לספר מראש איזה ראיות יש בנייד הנעלם של הפצ"רית, ומביעים בקול את מאווייהם בדבר תוצאת החקירה המיוחלת והמסומנת מראש: הרשעת והדחת היועצת. קולות אלה מקבלים בולטות ברשתות ובערוצי תקשורת מימין, שם חוגגות הקונספירציות שהופכות את מערכת המשפט למושחתת, כזאת שיש להכריע ולהשמיד; לא לתקן.
ז. בתיבות תהודה מקבילות משמאל נפתחה מעין תחרות מי יכתוב את המאמר הקודר ביותר ומי יתקוף בלשון חריפה יותר את השופטים שהעזו "לסטות מן השורה". הצד השווה בין מרבית המאמרים שביקרו את פסק הדין היה שהשאלה הפשוטה - מה קובע הדין? - נדחקה הצידה או נמחקה כליל. הכל נעטף בשיקולים ציבוריים, פוליטיים וחברתיים שבגינם היה על השופטים לפסוק אחרת. מעבר לפוזיציה הלא מודעת לעצמה, ולאי-ראיית הדבשת בביקורת בוטה מעין זו על השופטים, הרי שהרצון שיפסקו לפי השיקולים "הנכונים", בעיני ציבור מסוים, תוך היפרדות מהעוגן המשפטי המובהק, הוא הדרך הבטוחה להמשך ערעור מעמדו של בג"ץ והפיכתו למוסד שנוי במחלוקת. בכך, מבלי משים, הם מחזקים את הגורמים הפוליטיים המקדמים מגמה זו, וממשיכים לבסס ברית קיצונים לא קדושה.
ח. מערכת משפטית עצמאית וחזקה, שאינה מושפעת ומונעת מלחצים ושיקולים פוליטיים, אינה אינטרס של "השמאל"; זהו אינטרס של מדינת ישראל. בה בעת, מערכת משפטית היודעת להכיר בכשליה ולתקנם, לא מתחפרת בטעויותיה ופועלת באופן ענייני ולא אוטומטי איננה אינטרס של "הימין"; זהו אינטרס של מדינת ישראל. לא נותר אלא לקוות שיושבי תיבות התהודה - שבולטותן והשפעתן בשיח רבה עד מאוד - יצאו מהן, יכירו במציאות המורכבת, ויפעלו יחד עם מרבית הציבור שבתווך ליצירת מערכת יחסים בריאה מאוזנת יותר בין הרשויות. לו יהי.
עו"ד נזרי כיהן כמשנה הבכיר ליועץ המשפטי לממשלה, וכיום עומד בראש מחלקת משפט ציבורי, רגולציה וניהול משברים במשרד פירון
