אם הייתה מוקמת בישראל ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מחדל 7 באוקטובר, ייתכן שאחרי ניתוח שורשי הקונספציה שהובילה לכישלון, הוועדה הייתה פונה לבחינת המחדלים שנולדו במהלך המלחמה. אפשר שהוועדה גם הייתה מגיעה לדיון בשאלה איך הסתיימה המלחמה, ומעלה תמונה מורכבת שהישראלים נדרשים להכיר: העימות לא הסתיים לאחר הכרעת האויב או בעקבות החלטה אמיצה של ישראל, אלא כתוצאה מלחץ חיצוני שנבע מתחושה אמריקאית ולפיה ישראל הממשיכה במלחמה נטולת כיוון יוצאת משיווי משקל אסטרטגי ומתחילה להזיק לעצמה וגם פוגעת באינטרסים של וושינגטון.
מחדלים שלא מטופלים נוטים לחזור על עצמם, והדבר הומחש בשבוע שעבר בהצבעה במועצת הביטחון של האו"ם על תוכנית טראמפ לגבי היום שאחרי בעזה (בעצם הפקעת האחריות על עיצוב האזור מידי ישראל), לצד אזכור שולי יחסית של הצורך ב"סלילת הדרך למדינה פלסטינית". שני הנושאים, ובמיוחד המדינה הפלסטינית, עומדים בסתירה לאינטרסים של הממשלה הנוכחית, ונכפו עליה משום שאינה מציגה שום יוזמות בנות מימוש, תקועה בפנטזיות, מזלזלת במונח אסטרטגיה, ומעדיפה להסתמך על הפעלת כוח.
היות שהשתרש אצלנו הנוהג שלא לעסוק במחדלים, קל וחומר להודות בטעויות או לקחת אחריות על משגים, השיטה הרווחת היא לכסות על פערים וכישלונות באמצעות המצאות ופנטזיות. במסגרת הזאת מוסבר כי הכישלון הוא בעצם הצלחה, ומקודמים קמפיינים אינטנסיביים של הרגעה, שרק מעוררים דאגה נוכח התהייה אם מקבלי ההחלטות מנתחים את המציאות באופן מפוכח ונוקטים את הכלים הנכונים לטיפול בבעיות.
כך, מאז השבוע שעבר עלו בשיח הישראלי קולות שטוענים כי החלטת האו"ם בעצם מרחיקה מימוש מדינה פלסטינית (?!), וכי עסקת ה-F-35 שנחתמה בין ארה"ב לסעודיה - תוך הצבת אתגר לעליונות האווירית של ישראל ומבלי שריאד נתבעה להגמיש את התנאי שלה לנורמליזציה עם ישראל (דיון על מדינה פלסטינית) בתמורה לעסקת הנשק וברית אסטרטגית עם וושינגטון - אינה מסוכנת, מאחר שתתרחש עוד זמן רב והמטוסים שיסופקו לסעודים לא טובים כמו אלה של חיל האוויר.
אותם מרגיעים לאומיים הסבירו רק באחרונה כי התקיפה בקטאר - שאותה הגדירו "הצלחה" - פגעה במעמדה האזורי והבינלאומי של דוחא (שרק התחזק), ואחרי שחזו בחתימת הסכם אסטרטגי בינה לארה"ב מיהרו להרגיע ש"זה לא חוזה מחייב". אגב, הם לא חשים אי-נוחות גם להמשיך להגדיר כישלונות מובהקים כמו GHF כהצלחה שצריך להרחיב, וכנ"ל לגבי טיפוח המיליציות ברצועה.
המשותף לכל האירועים הוא חוסר היכולת לספר לעצמנו אמת בדבר כישלונות, אך גם להכיר בעובדה שהקהילה הבינ"ל - שאליה מצטרף בהדרגה טראמפ למרות שרבים בישראל ממשיכים לדבוק בקונספציה שלפיה הוא יהיה לצידה בכל מהלך שתנקוט - התייאשה מלהבין מהי המדיניות של ישראל ומתחילה לחשוד שהיא כלואה בסבך שיקולים פוליטיים ואשליות אידאולוגיות מזיקות.
בעקבות כך, מגיעים רבים בעולם למסקנה שנדרש לעצב במקום ישראל או מעל ראשה את המציאות בזירה הפלסטינית: החל מהיוזמה הסעודית-צרפתית להכרה במדינה פלסטינית (שאוזכרה בתכנית טראמפ), וכלה במהלכים האמריקאיים בהקשר הפלסטיני שמקודמים מאז סיום המלחמה.
הפרעות הגוברות באיו"ש רק מחריפות את אותו דימוי של מדינה היוצאת משיווי משקל אסטרטגי. בעולם - לרבות זה הערבי - ערים אמנם לכך שבכירים בממשלה גינו את הפרעות, אך באותה הנשימה שמים לב שהיקף התופעה מתרחב וביטוייה מקצינים, שהאכיפה לא לגמרי נחושה, ושיש בכירים אחרים בממשלה ובקואליציה שלא מתייחסים לאירועים הקשים וממשיכים להסביר בפומבי שמטרתם היא שינוי מוחלט של המציאות בין הים לנהר, לרבות מיטוט הרשות וכינון מדינה אחת.
החזרה האובססיבית על משגים ואשליות ממחישה כמה חיוני להקים מיידית ועדת חקירה ממלכתית (האיחור בהקשר הזה גבה וממשיך לגבות מחיר כבד), ועד כמה חשוב שתהיה חפה מהטיות פוליטיות ואידיאולוגיות שמונעות זיהוי מדויק של שורשי הכישלון. מדובר באינטרס חיוני לכלל האזרחים, בלי קשר להשקפת עולמם, לצורך תיקון קולקטיבי וניסוח נכון של יעדי העתיד.
אין, אגב, פסול בכך שהוועדה אכן תלך "אחורה בזמן" כפי שדורשים בכירים בקואליציה. ניתוח היסטורי מפוכח ורציני עשוי להוכיח שישראל לא יכולה להתעלם או לברוח מהנושא הפלסטיני, כפי שעושה הממשלה בעקביות, ובמקום זאת להאמין שהזמן משחק לטובתנו, שניתן לנהל את הסכסוך ושמתהווה "עידן של נס" שמאפשר להנדס את המציאות באמצעות עידוד הגירה, לצד התיישבות וסיפוח בכל מקום שנרצה.
כל מי שעושה זאת סופו שהמציאות קורסת על ראשו, כפי שאירע ב-7 באוקטובר, ולפני כן באינתיפאדה הראשונה. הדרך למנוע הישנות טראומה שכזאת תלויה במידה רבה בחקר רציני של מחדל העבר והטמעת לקחיו.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
החזרה האובססיבית על אשליות כהתמודדות עם המחדלים ממחישה כמה חיוני להקים ועדת חקירה ממלכתית, ועד כמה חשוב שתהיה חפה מהטיות פוליטיות כדי לתקן אותם לעתיד
