לאחרונה שוב דיברנו ערן זהבי. זה תוקף אותנו מעת לעת. כמו אלרגיה עונתית כזאת. עם התעטשויות וגירודים וכל זה. אומרים לנו, יומיים וזה יעבור, שימו בינתיים טיפות.
כן קאמבק, לא קאמבק, איפה קאמבק. הווינר בגמלאות שוב מצית את הדמיון. לרגע שכחנו שיש פה אחד, בן 38, כבר כמה חודשים מחוץ למשחק, שכדי שנראה ממנו 200 גרם כדורגל נדרש נס ספורטיבי. או שאם נניח ינחת בבני-יהודה - ספינה שוקעת שמתמחה בלגרום לכל מי שמזנק לסיפון לצלול איתה - הטעם הטוב שהשאיר מהאליפות יתחלף בטעם לוואי.
אבל אנחנו, אוהדי הכדורגל, טיפוסים נוסטלגיים, נאיביים כאלה. לפעמים תלושים. בראש רצים לנו חיצים מה-16, מספרות, שערי הכרעה עם הבאזר. כל מה שההוא התמחה בו. זה בדיוק כמו שבתקופה האחרונה, כשהמונדיאל באופק, שוב מדברים מסי ורונאלדו. כאילו אנחנו ב-2010, ושני העוללים הללו - אתם עוד תשמעו עליהם - הם התקווה הגדולה של המשחק. אפידמיה מסוג זהבי, רק עולמית, והרבה יותר מגרדת. מהסוג שצריך משחות.
האמת שההסבר פשוט. אם היה פה יותר הווה, היינו משחררים מהעבר. אם בחוד של נבחרת ישראל היה קם שפיץ, אם במכבי ת"א היה ווינר חדש, היה לנו יותר קל לא ליפול למלכודת זהבי. כמו שאם בכדורגל העולמי היו אגדות שהיינו יכולים לשים עליהן את הז'יטונים שיובילו את המשחק בשני העשורים הקרובים, בעקביות, במנהיגות, במהלכים מעל הטבע, היינו פחות נופלים להתרפקויות.
אם לאמין ימאל, 50 אחוז פלא תבל, היה יותר רציני לגבי הכישרון שלו, פחות משקפי שמש ומסיבות עם נמוכי קומה וכאלה, היינו יכולים פחות לחשוש שיגמור רונאלדיניו, ויותר להאמין שבעוד 20 שנה נדבר עליו כמועמד למונדיאל 2049, כמו שמדברים על רונאלדו ומסי. ושנתגרד תוך כדי. אבל איפה, מי יכול לדמיין כזה דבר.
בינתיים אפשר להשתעשע בנוסטלגיות. למרות שאנחנו מבינים שבשלב האבולוציוני הנ"ל, אגדות הכדורגל, אם הן עוד כאן, זה בשביל להזין את האגדה שהן. פחות אותנו ואת המשחק. רונאלדו רוצה מונדיאל שישי כדי לדוג עוד משהו, מה שיעלה בחכה, אפילו שקית, למורשת הפרטית. החברים של מסי מהנבחרת מתכנסים כרגיל כדי לשמח אותו, והוא, אם יבוא, זה כדי לשרת את המיתוס. ובאוויר יש תחושה חמוצה שמנסים להדליק אותנו על פארש. למכור לנו מונדיאל דרך מוצרים פגי תוקף. כמו שמנסים למכור שוב זהבי. ואנחנו משתפים פעולה כי לא קיבלנו מספיק סיבות להמשיך הלאה.
למישהו יש טיפות?
