דפוסי ההצבעה במערכות הבחירות האחרונות הופכים עדתיים יותר ויותר, ובמערכת הבחירות הקרובה הפוליטיקאים משני הצדדים צפויים להשתמש בכך לליבוי יצרים.
חלק מן הדיון הציבורי בנושא זה נסב על הכחשת קיומו של פער עדתי. המכחישים, רובם אשכנזים או מזרחים מבוססים, מניחים למשאלות הלב להשפיע על תפיסת המציאות שלהם. חלקם מודים בקיומו של פער, אך סבורים שהימנעות מעיסוק בו תקל על היעלמותו.
לאמיתו של דבר, הפערים העדתיים אולי התמתנו מעט בחלק מהיבטיהם, אך נותרו בולטים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא אוספת נתונים לגבי מי שהוריו נולדו בארץ (בני הדור השלישי), אולם נתונים הנאספים באמצעות המוסד לביטוח לאומי או באמצעות תיוג שמות משפחה מראים פער בולט. היתרון של אשכנזים בהכנסה מעבודה ובהשכלה גבוהה איננו מצטמצם בדור השלישי לעלייה, ואילו הפערים בהון הצבור של משקי בית לא נמדד בדרך כלל. ההכנסה החציונית של גברים מזרחים בני הדור השלישי היא כ-85% מזאת של גברים אשכנזים, וההכנסה החציונית של נשים מזרחיות היא 90% משל נשים אשכנזיות. סטריאוטיפים עדתיים מוסיפים להשפיע על סיכויי הקבלה לעבודה ועל יכולת המוביליות החברתית.
הקיטון המסוים בחשיבות הפערים נובע מן הגידול במספר המשפחות ממוצא עדתי מעורב, אולם השינוי הזה הוא איטי משום ששיעור הישראלים הנישאים מחוץ לקבוצת המוצא שלהם הוא כ-25% בלבד. הטיעון שבשל הנישואים המעורבים הפער העדתי הוא נחלת העבר מחמיץ את פשר הזהות העדתית בחברה הישראלית. חבריי המסבירים לי ש"הנכד שלי הוא רבע עירקי וגם אוהב קובה אדומה שהמחותנת שלי מכינה" שוכחים שבני העדות השונות בעם ישראל התחתנו אלה באלה בכל הדורות, וקריטריון ההשתייכות כמעט לא כלל מאפיינים גזעניים אלא שיוך תרבותי וסגנוני: סידור תפילה, מבטא, מעמד כלכלי וכד'. הילד החמוד שאוהב קובה הוא אשכנזי ברמ"ח איבריו בגלל הצירוף הייחודי של זיקות לאשכנזיות החילונית, שאף אחת מהן בנפרד איננה מספיקה ואיננה הכרחית – משום שהוא למד בגן אנתרופוסופי, מתקשה בסיפורי התורה הבסיסיים, מתחלחל מן המבטא של סבתא ועושה סקי בצרפת. אלונה סער היא אשכנזייה למרות סבתה הבוכרית, ועומר אדם מזרחי למרות אמו הפולנייה; כך יזהה אותם כל ישראלי. מכל מקום, גם אם לא נתאמץ לסווג את בני המוצא המעורב, הנתונים המספריים עדיין מדברים בעד עצמם – ישנם מיליוני ישראלים המשויכים היטב לעדות מובחנות, ויש ביניהם אי-שוויון בולט.
השסע העדתי הפך חריף יותר בשנים האחרונות, הן משום שנתניהו משתמש בו באופן ציני לתועלתו והן משום שהוא הגחלים הלוחשות שמתחת ללהבות המחאה האלימה נגדו. התירוצים פושטים צורה ולובשים צורה: קריימיניסטר, מתווה הגז, גלימות שחורות, מחאת בלפור, סגרי הקורונה, הרפורמה המשפטית, כיכר החטופים ומאבק קבורת החללים. אבל כשהמוחים מסבירים את עצמם בשיחות פרטיות הטיעונים מידרדרים מהר מאוד ל"אבל כל האמסלמים והמירי רגב ישתלטו". כולנו מבינים למי הכוונה: אלו "הצ'חצ'חים" של דודו טופז ושל שלמה גרוניך, "מנשקי הקמעות" של יאיר גרבוז, בעלי "תרבות המופלטות" של חיים חפר. אנחנו בני המקום: הקודים הלשוניים וההיררכיות החברתיות מוכרים לנו ואנחנו יודעים כלפי מי מופנות הרתיעה והחרדה.
הפוליטיקאים מכל המחנות עושים שימוש בסנטימנט העדתי לתועלתם. קסנופוביה היא מניע חזק לפעולה, היא עשויה להניע בוחרים להשתתף בבחירות ולשנות את בחירתם. השנה נשמע הרבה נבואות שחורות על הקטסטרופות הצפויות אם הצד השני יזכה בבחירות, והאנשים האלה – נו, אתם יודעים מי – ישלטו כאן.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
הפוליטיקאים מכל המחנות עושים שימוש בסנטימנט העדתי לתועלתם. קסנופוביה היא מניע חזק לפעולה, היא עשויה להניע בוחרים להשתתף בבחירות ולשנות את בחירתם
