הדיון שנערך השבוע בכנסת על הצעת החוק של ח"כ גלעד קריב להסדרת תחבורה ציבורית בשבת התנהל לפי כל כללי הטקס הפוליטיים: האופוזיציה מגישה הצעה שנועדה לחשוף את רפיסות הקואליציה, והקואליציה מפילה אותה בלי למצמץ. אך רגע אחד חרג מהדפוס: השר זאב אלקין, שבעבר תמך במתווה דומה, בחר להסביר את התנגדותו בכך ש"הפתרון האמיתי חייב להיות חלק מהסכמה רחבה, כמו אמנת גביזון-מדן". אלקין אמר "אמנה". הציבור שמע "התחמקות".
לא משום שהאמנה אינה רלוונטית – להפך, היא רלוונטית היום יותר מבכל זמן מאז שנכתבה – אלא משום שהטיעון של אלקין שימש בפועל כדרך להימנע מהכרעה. ובעצם, הדיון על תחבורה ציבורית בשבת חשף משהו עמוק יותר: חוסר היכולת של המערכת הפוליטית להסדיר את שאלות היסוד של מדינת ישראל.
הדבר בולט גם בזירה המקבילה: חוק הגיוס המדולדל שמקודם בימים אלה. כמו בנושא השבת, גם כאן המדינה מנהלת כבר שני עשורים דיון אינסופי שמתחלף בין פשרות פוליטיות קצרות טווח לבין פסקי דין שמחזירים את הכדור למגרש. התוצאה היא מערכת חוקים שאינה מבטאת לא את רצון הציבור ולא את צורכי המדינה. כאן נכנסת אמנת גביזון-מדן – לא כתירוץ, אלא כהצעה אמיתית להסדרה.
האמנה, שנוסחה על ידי פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן, ביקשה ליצור מסגרת חיים משותפת. היא זיהתה שישראל אינה יכולה להתנהל במבנה של "הכל או כלום", והציעה מתווה דיפרנציאלי לתחבורה בשבת: הפעלה מוגבלת אך חיונית באזורים חילוניים ובצירים בין-עירוניים, במיוחד רכבות; ובמקביל שמירה על הצביון הדתי ביישובים חרדיים ודתיים. לא כפייה – הסדרה.
גם בתחום הגיוס הציעה האמנה פתרון מאוזן: הכרה בגרעין מצומצם של עילויים תורניים הפטורים משירות, אך שירות – צבאי או אזרחי – לכל היתר. מודל שמגדיר מחויבות אזרחית שוויונית, ומונע את הפיכת חוק הגיוס לכלי פוליטי שמשרת קואליציות יותר משהוא משרת את החברה.
אבל עיקר חשיבותה של האמנה אינו בפרטים אלא בגישה: חתירה להסכמה רחבה, ויתור הדדי ועיצוב מסגרת שתאפשר למדינה יהודית ודמוקרטית לתפקד לאורך זמן. זו לא אמנה טכנית – זו הצעה ליציבות.
ובדיוק זה מה שחסר היום. הדיון שנראה לכאורה על תחבורה בשבת או על גיוס בחורי ישיבה הוא בעצם דיון על יכולת המשטר לייצר כללי משחק. כשהפוליטיקאים מצביעים נגד הצעת קריב או מקדמים עוד טיוטת ביניים של חוק גיוס, הם אינם מתנגדים לרעיון עצמו – הם מתנגדים להכרעה שתחייב אותם ואת שותפיהם.
לקראת הבחירות הקרובות כולם ידברו על "אחדות". אבל אחדות אמיתית מתחילה בהסכמה על הסדרים בסיסיים. אם מפלגות המרכז, הימין והשמאל מבקשות להציג אחריות, עליהן להפסיק להשתמש באמנת גביזון-מדן כתירוץ ולהתחיל להשתמש בה כמודל. ישראל לא זקוקה לעוד ויכוח על שבת או גיוס. ישראל זקוקה להסכמות יציבות – בדיוק מה שהאמנה ניסתה להעניק.
פרופ’ אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט ציבורי, האקדמית תל-אביב-יפו
לקראת הבחירות הקרובות כולם ידברו על "אחדות". אבל אחדות אמיתית מתחילה בהסכמה על הסדרים בסיסיים
