מלחמת אחים // אסף שרון } קרן ברל כצנלסון } 96 עמ'
הכוח האינטלקטואלי והאסתטי של הטקסט (כי למה שמכונה בכלליות לא מדייקת "ספרי עיון" יש גם אסתטיקה; וכשהיא תומכת בטיעונים מיוחד לה גם שם: "רטוריקה") נעוץ בהשוואה שהוא עורך בין רצח רבין ו-7 באוקטובר. תוכן ההשוואה: בשני המקרים אירוע אדיר ממדים סימן לכאורה את קיצם הפוליטי של אלה שכרוכים בו. אלא שממגוון סיבות, בחלוף זמן מה יצאו במפתיע האחראים או המקושרים לאסון מחוזקים.
הנושא המרכזי של הספר, שכתב פרופ' אסף שרון, שהוא אידיאולוג פוליטי מרשים של השמאל הישראלי (ו"אידיאולוג" אינה מילה גסה), מתמקד בסיבה מרכזית, לדעתו, למהפך המפתיע שבו הימין, אז ב-95/96 והיום, חזר מהתבוסה הוודאית אל הניצחון (בבחירות 96') ואל ההתאוששות המסוימת בסקרים (כיום). הסיבה העיקרית לכך, לפי שרון, היא שיח האחדות, זה שיוצא נגד "שנאת חינם", זה שמפחד ממלחמת אחים. בשיח קירוב הלבבות הזה עשו אז, בעקבות רצח רבין, ועושים היום, בעקבות 7 באוקטובר, חלקים בימין שימוש אינסטרומנטלי. הם מחלישים כך את עוצמת המחאה נגד המדיניות האסונית שלהם ובחלוף זמן לא ארוך יוצאים שוב להתקפה.
הטיעון בעל כוח וגם יופי, כאמור, באתרוֹ "התחרזות" היסטורית כזו. השאלה אם הוא גם נכון. וכאן צריך, לטעמי, להפריד בין שתי שאלות. השאלה הראשונה היא האם נכון שמבחינה אסטרטגית שיח האחדות מכשיל את מתנגדי הממשלה. השאלה השנייה היא האם שיח האחדות פסול מיסודו, בטשטשו מחלוקת בסיסית שקיימת בחברה הישראלית. אני נוטה לחשוב שיש אמת בטענה הראשונה. אני סבור גם שהטענה השנייה שגויה והיחס אליה הינו בעצם אחד ההבדלים בין עמדות השמאל למרכז, שאינו שמאל "חלש" אלא יש לו אידיאולוגיה מבוססת.
באשר לסוגיה האסטרטגית ולא העקרונית: מתנגדי הממשלה הנוכחית אכן מתמודדים מול אנשים עזי מצח שמידת ההגינות הפוליטית הבסיסית שלהם מוטלת בספק; כל ויתור נתפס על ידם כעמדת מוצא למיקוח הבא. ייתכן בהחלט שעם יריבים כאלה אין מקום להסברת פנים. הימין הפופוליסטי, ההנהגה החרדית וציר סמוטריץ'-בן גביר, שלושת הגרעינים שמרכיבים את הממשלה הנוכחית, מצטיינים בקיצוניות. ובעוד רוממות שיח האחדות בפי חלקם, מעשיהם (וגם פיהם) מוכיחים שאי-אפשר לעשות איתם "עסקים" בהרכב הנוכחי. צריך לנצח אותם בבחירות, ומהר. אחרת ישראל בסכנה ופנינו לחברה ענייה (חרדים), מנודה ממשפחת האומות (ציר סמוטריץ'-בן גביר), שנורמות של חוק, משפט ואי-שחיתות נשחקות בה עד דק (הפופוליזם הביביסטי).
אבל מבחינה עקרונית, קריאתו של שרון להתנער משיח האחדות ראויה לבחינה ולאי-הסכמה.
ראשית, משהו על הפסיכולוגיה של הנחרצות. שרון המשכיל יודע שליברלים נחשדו תמיד בהיעדר תַקיפוּת (הוא מצטט את רוברט פרוסט שאמר בסרקזם ש-A liberal is a man too broadminded to take his own side in a quarrel). לטענותיו הרציונליות משתרבבת לעיתים נימת לוואי של ליברל שרוצה להראות שהוא יכול להיות לא פחות נחרץ מיריביו. קול לוואי רגשי בוודאי נלווה לציטוט הבא: "בני גנץ, ראש וראשון לסריסי האחדות". בכלל, ביחס למרכז סובל הטקסט הזה ממה שפרויד כינה "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים". אמנם שרון מאופק יחסית למנהג המגונה של השמאל לחרף ולגדף את המרכז יותר מאשר את הימין, אבל לא נקי ממנו. ואפרופו החולשה המובנית של עמדת הליברל הספקן. לטעמי, הטעות הקרדינלית שעשה יריב לוין במהפכה המשפטית שלו הייתה שהוא נגע ביד גסה בעצב החשוף של הליברלים: איום על החופש האישי שלהם במדינה שבה מאוימת מערכת המשפט המגינה על הפרט. יש חולשה אמיתית בעמדה הליברלית, אבל בניגוד למשמיצים יש לליברל, עקרונית, דבר מה אחד שיותר חשוב לו מהחיים שלו עצמו: וזו חירותו. זה מה שקרה בין ינואר 2023 לאוקטובר 2023. אבל מאוקטובר 23' הצטרפו גם הפלסטינים למשוואה.
ועניין זה מוביל למחלוקת העקרונית בין העמדה השמאלית של שרון לעמדת מרכז. ראשית, במציאות המקוטבת הישראלית כל הכרעה שנעשית על בסיס רוב קטן היא אסונית, בנכרהּ מחצית מהחברה. כך היא הממשלה הזו, אבל כך היא גם ממשלה שתקום (אם תקום) ללא שיתוף הימין-מרכז בעתיד; שנית, לעמדת מרכז, השיח נגד מלחמת אחים אינו רק אסטרטגיה, אלא ערך, כיוון שמקום הלאומיות בתפיסת העולם של המרכז גדול יותר מאשר בתפיסה של השמאל הציוני ששרון מייצג. זה לא "פשיזם", לרצות בהסכמה לאומית רחבה. ודבר זה מוביל למה שהוא אולי שורש המחלוקת שיש לי עם שרון. האויב המרכזי שלו, לדבריו, הוא הימין המתנחלי; "לא החרדים", "לא הביביסטים" הוא כותב. הזיהוי הזה, השגוי, של האויב המרכזי אינו נובע רק מכך שאידיאולוג אוהב לראות מולו אידיאולוגים, או מכך ששרון רואה את עצמו כממשיך של השמאל הציוני (עוז, ס' יזהר, שהוא מצטט), שנאבקו במתנחלים. הוא נובע מכך ששרון לא מייחס חשיבות מספקת לתרומה המכרעת לפירוק החברה הישראלית שיש לפופוליזם הביביסטי ולאנרכיזם החרדי; לא מייחס חשיבות מספקת לסכסוך הלאומי על הארץ, שבו הציונות הדתית, גם המתנחלית, היא מי שנמצא לצידך בשוחות ובשורות בית הקברות, ואינו רק היריב האידיאולוגי שניצב מולך. •
