בסרטון שמסתובב ברשתות מעלה ידען-קולנוע-מטעם-עצמו תזה קולעת: סרטים גרועים מהאייטיז נראו הרבה יותר טוב מסרטים בינוניים, או אפילו טובים, היום. ההוכחות: כל מיני פרויקטי כוכבים צ'יזיים, סטייל המשכוני "נשק קטלני" או "ימי הרעם", מרגישים גם היום רעננים ו"קולנועיים" יותר מכל "מרשעת", בזכות השימוש בתאורה ובעשן וכמובן גם הפילם ז"ל. נזכרתי בצלם הישראלי אדם גרינברג שהלך לעולמו לאחרונה, וצילם לשוורצנגר את סרטי "שליחות קטלנית" ואת "ג'וניור", שם הצליח לגרום לקומדיה מטופשת על גבר בהיריון להיראות מיליון דולר.
את "הנרדף" מ-1987 לא צילם גרינברג, אבל מדובר בדיוק באותו תת-ז'אנר של "שוורצנגר סוג ב'", כלומר סרט אקשן שאפילו לא הפך לקלאסיקה, אבל יש מי שהתגעגעו אליו. לא הייתי אחד מהם, אבל עכשיו כן, כי "הנרדף" גרסת 2025 הוא באמת קלישאה של כל סרט מד"ב דיסטופי פינת סאטירה-אכזרית-על-עולם-הריאליטי. התסריט מבוסס על סיפור מ-1982 של סטיבן קינג, שאולי היה נביא כשדמיין אז תוכנית טלוויזיה שבה צריך לצוד את המתמודדים, אבל אחרי אינספור "משחקי הרעב", "משחקי הדיונון", "ווסטוורלד" ודומיהם הרבים, באמת שאין צורך לספר מה עלילת הסרט.
תמצאו פה, כרגיל בז'אנר, את מפיק הטלוויזיה הציני (ג'וש ברולין), המתמודד התמים שמחוסל ראשון, מנחה הטלוויזיה השחור והססגוני (קולמן דומינגו), וכמובן גיבורנו, אותו מגלם גלן פאוול, שלא רוצה להירשם לתוכנית אבל יש לו ילדה חולה, אז חייבים.
"הנרדף" די מעורר אדישות, אבל הוא כן עצוב בשני מובנים: הבמאי והכוכב. הראשון הוא אדגר רייט, הגאון הבריטי שיצר את שלוש קומדיות האקשן המצחיקות של המילניום עד כה ("טרילוגיית הקורנטו"), והוא גיק מגניב בדם. בהוליווד הוא די התברבר, ועכשיו גם מאבד את התואר "מגניב". והשחקן: גלן פאוול, שכולם מפמפמים בתור "טום קרוז הבא" מאז שהופיע לצד המאסטר ב"טופ גאן: מאווריק". יש לפאוול מלא צ'ארם ופוטנציאל, אבל בחייאת, שיתאמץ יותר.
