1. עוד שבוע יום ההולדת שלי. בעיתוי שכזה ירדתי לקטוף מלפפונים במשק של משפחת חזן ליד נתיבות. מלפפון יציל ממוות, אני חושבת לעצמי, או לפחות מדיכאון.
קיוויתי שיהיה יותר אור אחרי המלחמה. האם אני גרידית של אושר? האדמה, הקטיף, ובכלל עבודת הכפיים החקלאית, הם משהו מדיטטיבי כמעט, מאזן. לפגוש את המתנדבים של לקט ישראל ולראות בהם נצנוץ יפה של ישראל. הקטיף מעורר בי תקווה.
באותו יום קטפתי עם מכינת אור מירושלים, נערים ונערות שהם פשוט הפנים הכי יפות וצעירות של ישראל, שמקדישים חצי שנה של לתרום, ללמוד, לעבוד ולעזור. וכל זה עוד לפני הגיוס. זה די מרשים בהתחשב בתקופה, שבה כל אחד לעצמו, לדלת אמותיו ולדלת הבייס שלו.
2. כבר שלוש שנים אני עם לקט ישראל. קטפתי תפוחים בעין זיוון, אגסים בעירון, קישואים ביפתח, עגבניות שרי בעוטף, תפוזים בשרון וגזר במרכז הארץ. והיום עם המלפפונים המעולים.
הרבה מזון נפלא כלל לא נקטף. מזג אוויר מופרע, היעדר כוח אדם ומדיניות מכסים משתנה, משפיעים עד רמת האבוקדו שראינו כי הציף את השוק. דוח של לקט ישראל מסכם עשור של אובדן מזון בשווי 221 מיליארד שקל. זה סכום מטורף. אמנם השנה השתפרנו ואובדן המזון קטן. אבל עדיין טונות של מזון מבושל, פירות וירקות טריים נזרקות.
3. אנשים יכולים לחשוב שהאובדן הוא רק כספי, אבל הוא משפיע על כל תחום בחיינו. המים, האדמה, ההשקעה בכל פרי וירק (ואחרי שלוש שנים בארגון אני יכולה לומר שכל ירק ופרי מקבלים אהבה וטיפול כמו של ילד) הם גם דבר מלא ערך.
בעולם שבו ביטוח לאומי מפרסם ש-2.6 מיליון ישראלים סבלו מאי-ביטחון תזונתי בשנה שעברה, הנתונים צורמים עוד יותר. אי-ביטחון תזונתי זה בעצם מצב שבו אין לך ביטחון מתי תהיה הארוחה הבאה. בעולם שבו נזרקים טונות של מזון בשווי מיליארדי שקלים, הפער צורח לשמיים. איך ייתכן עולם שיש בו כל כך הרבה אוכל, ובכל זאת כה רבים נמצאים באי-ביטחון תזונתי?
פעם היו אומרים שקשה ליהודים לזרוק אוכל, אבל מתברר שלא כל כך קשה, ואנחנו בקלות מדי מוותרים על המזון שלנו.
