חילופי מאמנים זה כמו פקקים באיילון. תמיד יש, ורק הסיבה משתנה. אז לכבוד חזרת הכדורגל הישראלי מפגרת הנבחרות/שיזרוע/הפסקת קפה או מה שזה לא יהיה, בואו ניזכר בכמה מהרעות החולות שלו - ונתחיל עם משחק הכיסאות המוזיקליים על הקווים.
נכון, זאת בעיה כלל־עולמית וגם המועדונים הגדולים ביותר חוטאים בה, אבל בישראל זה הפך לתחביב לאומי. האמת היא שליגת העל, או ליתר דיוק מנהלי הקבוצה שלה, קצת נרגעו העונה ועד המחזור העשירי נרשמו רק שני חילופי מאמנים. לעומתה, הליגה הלאומית היא ג'ונגל. עברו 12 מחזורים בלבד, ורק שישה מאמנים שפתחו את העונה עדיין מחזיקים במשרותיהם. זה נובע כמובן מחוסר הסבלנות של הבעלים/מנהלים אבל גם מאובדן המוסר של חלק מהמאמנים, שמדלגים בין הקבוצות כמו קרפדות אחרי הגשם. ארבעה מהם כבר הספיקו לאמן שתי קבוצות בליגה, כשבין העזיבה לחתימה בקבוצה אחרת עברו ימים בודדים, לפעמים רק כמה שעות.
חוסר סבלנות היא לא מחלה חשוכת מרפא. עובדה שהפועל ירושלים ממשיכה להחזיק את זיו אריה למרות הקריאות מכל כיוון להיפטר ממנו. אותו דבר אפשר להגיד על מכבי ת"א בכדורסל, שלא ממהרת להיפרד מעודד קטש למרות העונה האירופית הקטסטרופלית. סופית, נכון לעכשיו.
ונעבור לפירוטכניקה, שכבר הרסה העונה לחלוטין חוויה אחת בדמות הדרבי התל־אביבי ופגעה בכמה נוספות. תקנון ההתאחדות והדיינים מנסים לפתור את הבעיה באמצעות הפחתת נקודות והפסדים טכניים, אבל אולי ייקח קצת זמן עד שהמסר יחלחל לאנשים (הם לא אוהדים) שמבריחים את האמל"ח ליציעים ומשליכים אותו לדשא. עכשיו מעלים חכמינו פיתרון נוסף: להקצות מתחם מיוחד להפעלת פירוטכניקה, אולי כדי להשקיט את הדחף הפירומני של המדליקים למיניהם. לא בטוח שזה הפיתרון. זה כמו להקצות בבתי הספר, לא רחוק מפינת העישון, מתחם שבו התלמידים יוכלו להכות זה את זה ולשלוח הודעות פוגעניות ברשת. מיסוד הפשע לא מעלים אותו, אלא רק מעצים.
