מספרים על יצחק שמיר ז"ל, שנהג לתת למשימות שנחתו על שולחנו לנוח שם לפחות שבוע: בחלק לא קטן מהמקרים הבעיה נפתרה מעצמה, או שכבר היה מאוחר מדי לפתור אותה. שמיר לא המציא את ההדחקה כתחביב לאומי, אבל הוא בהחלט היה המאסטר-קלאס. עד שהגיע בן מ'מקום שמח' (כאן 11).
השבוע ישב עם ישראל מול הפרק האחרון בסדרה המכוננת של נועה קולר, יוצרת שהיא נצר לנשים חרדתיות עם נטייה קלה, ממש בלתי מורגשת, לדרמטיות. אזהרת ספוילר: ורד, הדמות של קולר, עשתה את פניית הפרסה הצפויה וחזרה אל הבעל, הנכס ושני הילדים, אחרי ההרפתקה הרגשית עם יותם (עידן חביב), המנטור המניפולטיבי. בשקלול הסופי היא העדיפה את הגבר-גבר שהיה לה בבית, זה שפוטר את הדרמות שלה ב"את משוגעת", נוהם במקום לדבר ובזמן הטיפול הזוגי חושב על נקניקייה. אתם מכירים אותו, הבארד.
אפשר לתהות אם הדמות של בן, אולי הדמות היחידה בסדרה שהמחט שלה כמעט שלא זזה, היא סוג של עצלות תסריטאית, שבה קולר בחרה לטלטל את דמותה בין שני מצבי קיצון – גבר אילם או אמן גזלייטינג (בחירה לא פשוטה כשלעצמה). או שהיא פשוט שואלת את עצמה איך (ממש כמו ב'חזרות', אגב) היא מלהקת בחיים שלה דווקא בני זוג מהמדף הזה.
ואולי בן לא נולד בארד. בארד הוא אסטרטגיית הישרדות. השלמה עם המצב, ייאוש מהסיכוי לשנות משהו ואמונה שהחיים הם רצף אכזרי של פשרות. התשובה בדרך כלל היא להוריד את הראש ולחכות שיעבור. זאת דמות גברית שפגשנו לא פעם בסדרות ישראליות, כי כאומה שבכל דור ודור עומדים עליה לכלותה, רגשות הם מותרות. אנחנו יותר בעניין של מיליטריזם וגבריות מסורתית, כלומר מה את עושה עניין.
המשבר של ורד הוא כנראה המשבר הלאומי. בראיון לפודקאסט המצוין של איתי סגל, קולר סיפרה שהסדרה נכתבה ברובה אחרי 7 באוקטובר ומהדהדת את הדיכאון, הפחדים והחרדות האישיים והופכת אותם לקולקטיביים. כל אחד בוחר נתיב בריחה: התאהבות אסורה, מוות, או כמו במקרה של בן, פשוט לחנוק את הכאב ולהמשיך לתפקד כי הרי שום דבר לא ישתנה. במראה שהיא 'מקום שמח', ורד מתכנסת חזרה לקן האינטימי שלה בתקווה שלא תמות בתוך הבית. זאת כנראה מטאפורה מדויקת לישראל 2025. כולל הנקניקייה.
הנקניקייה של כולנו. 'מקום שמח'
