לפני שנתיים בדיוק ניסינו בעמודים אלה ממש לשאול כיצד ייראה הקולנוע הישראלי אחרי 7 באוקטובר. בדיעבד, מצטערים ששאלנו: בין 'אור ראשון' ל'שחר אדום' ואין-ספור פרויקטים תיעודיים, נראה שאין ציבור שהסתער יותר בחדווה על המלחמה בניסיון לקפוץ על כל שביב זוועה מאשר היוצרים. אומרים שהקולנוע מנציח לטוב ולרע את ההיסטוריה. זה נכון, אבל בינתיים ניכרת בעיקר היסטריה.
כמובן שעוד נזכה לראות יצירות מופת שעוסקות ב-7 באוקטובר ובמלחמה, אבל הסרט 'תהיה חזק', שעלה לאקרנים בשבוע שעבר, אינו אחת מהן. למעשה מבחינת אמנותית נטו מדובר אולי בתשובה הכי מובהקת לשאלה איך *לא* לספר על זוועות.
דורות של סטודנטים וסטודנטיות נאלצו לקרוא מאמרים חפרניים על "ייצוג השואה בקולנוע" ומה נחשב שם גאוני או נצלני. בהשלכה על השואה הקטנה שחווינו לפני שנתיים, אפשר לומר שסרטו של דורון ערן בהשראת אחד האירועים המזעזעים במלחמה - הריגתם של החטופים אלון שמריז, יותם חיים וסאמר אל-טלאלקה ז"ל בידי צה"ל לאחר שכבר נמלטו משוביהם - נופל בכל המכשלות הצפויות: מוזיקה דרמטית, משחק צעקני, נרטיב שמצמצם את שלושת החטופים לטייפקאסט בן מילה אחת, שספק אם תיארה אותם בחיים ("הלוחם", "הרגיש", "הערבי"), וכמובן רגע המוות הנורא, שבו השלושה שוכבים בשלווה, ישו סטייל, עם כדור אחד סטרילי שפגע בכל אחד מהם. יש גם מונולוגים של שחקנים בינלאומיים שהגיעו מתוך מחויבות ציונית (ג'אד הירש וסלמה בלייר) ומככבים כחטופים דוברי אנגלית שהגיבורים פוגשים במנהרות, כי כנראה שרק הם יכולים היו להעלות בדעתם את ההקבלה לשואה.
על 'תהיה חזק' יגידו התומכים שזה "סרט חשוב" כדי ש"העולם יידע". אין גם לזלזל לרגע בתחושות המשפחות שרואות את סיפור קרוביהם מונצח. אבל כשבקולנוע מתגאים בתואר "חשוב", יותר מדי פעמים זהו תירוץ שנועד לחפות על "לא טוב". גם אם סרטים הם לעיתים תחליף לוויקיפדיה, קשה להאמין שזה מה שיגרום למכחישי 7 באוקטובר להתהפך. האנטישמים המתוחכמים יותר יגידו שהכל כל כך מלודרמטי, שכנראה מדובר בפרופגנדה. הצופים המקומיים, מנגד, מכירים את המקרה לפרטיו וקשה לומר שהסרט יחדש להם.
אלא ש'תהיה חזק' הוא לא באמת סרט: הוא אנדרטה. אחת מתוך מאות, רשמיות או מאולתרות, שצצו בארצנו לזכר מי שהלכו. גם על אנדרטאות נמאס בשלב מסוים להסתכל.
